פרשת בחוקותי ב’, הזוועה שבדבר

1- רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה (ירמיהו י”ז, י”ד)
מהי המחלה בתוכה שרוי הנביא כי זקוק הוא לרפואה הבאה מאת האל?

2- על הזוועה שבדבר:
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה” (ויקרא כ”ו, מ”ו)
פרשה זו (כמו כל ספר ויקרא) נאמרת למשה בעת היותו מתאחד עם האלוהות בהר סיני, ארבעים וארבעים לילה, ללא שינה, אכילה ושתייה….
כלומר נבואות החורבן של הגירוש מן הארץ וחורבן בית המקדש, העתיד להיבנות, ניתנות למשה עוד לפני היציאה לארבעים שנות ההליכה במדבר, כיבוש הארץ ויישובה, תקופת השופטים, המלכים ובניית בית המקדש הראשון.
בני ישראל, עוד לא שהספיקו להתאושש מן העבדות ומצרים, וכבר הם מקבלים את הנבואות המחרידות לחורבן, לרעב, ולהורים שאוכלים את ילדיהם (כפי שהיה בתקופת סוף בית ראשון)
“וַאֲכַלְתֶּם, בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ”
“וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם, עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם; וְגָעֲלָה נַפְשִׁי, אֶתְכֶם”
“וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם”
“וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה”

הזוועה היא מעצם ידיעת החורבן, עוד לפני תהליך הבנייה לדבר שמתעתד להיחרב.

3- המחלה:
“עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. י אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו” (ירמיהו י”ז, ט’)
את הלב הוא חוקר, את הכליות הוא בוחן.
בלב שוכן האדון, הגרעין האלוהי. ביטויו של הגרעין האלוהי, הינו ביכולת לבטא רצון. הרצון הבא מן הלב מקורו באלוהים. אך יש לו דרגות ביטוי רבות שהן תוצר של דרגת הבשלות וההכנה של האדם להיות בקשב ולהיות בעל יכולת להגשים את הרצון ואת מבוקשו.
אם הרצון הבא מן הלב, נשמע בקול רם וצלול, אז רצונו של אדם שזור ברצונו של האל. אז כל דבר המתרחש בחייו הינו בעל היגיון עמוק וצרוף, עם טעם ומשמעות עמוקה.
רצון הבא מן הלב שאינו מודע, שקטוע ולא בשל, או שאינו נשמע כלל, מוביל למבוכה רבה, ולייסורים רבים.
את הנקודה הזו האל חוקר. עד כמה הרצון הנובע מן הלב, שזור ברצונו שלו, ועד כמה רצון זה נגיש ומודע באדם.
את הכליות הוא בוחן. הכליות הן הכלי, האיבר שדרכו הרצון הופך לקו חיים ממשי, קונקרטי. הכליות יודעות להבין את הרצון וכיצד לממש את דיבורו לתוכן לדרך ולמעשים.
את נקודה זו האל בוחן, עד כמה צעדי האדם מבטאים באמת את הרצון העמוק שבתוכו, עד כמה החיים שהוא בונה לעצמו, אכן אותנטיים, אכן אמיתיים. שפיו וליבו שווים.

בכל אדם יש פערים בין רצון הלב. המודעות אליו, ויכולת הביטוי הקונקרטית של הכליות את הרצון, והקושי לייצר את ההרמוניה הנכונה בין ידיעת האמת הפנימית בלב האדם לאופן בו אמת זו מבטאת בחיי האדם, יוצרת פער.
בתוך הפער הזה, מתרחשת המחלה.
מחלה זו, הינה אם כל מחלות. זהו השורש לחוליים כולם.
זוהי המחלה שהביאה את החורבן, אותה ידע משה עוד מראשית היציאה למסע במדבר.
מן המחלה הזו מבקש הנביא להירפא על ידיו של האל. זוהי מחלה שרק האל עצמו הינו בעל התרופה המשיבה לאחדות ההרמונית והמתקנת. האל יצר פיצול והאל לבדו יביא ריפוי לפיצול.

4- היום:
היום בעיקר (אך בכל דור ובכל תקופה היסטורית) זו השאלה המרכזית המתעוררת בלב האדם.
א- האם אני יודע את ליבי, במובן של הרצון הבסיסי. מי אני ומדוע אני כאן?
ב- האם אני חי על פי ליבי או על פי תכתיבים חיצוניים, אני חי חיים אותנטיים או חלקיים.
ג- האם חיי באמת מבטאים אותי ואת מי שאני.
ד- האם אני הולך בדרך שיש בה תוכן ומשמעות הממלאים אותי ומגשימים דבר מה שנכון לי.
ה- האם יש קשר בין מי שאני לאופן בו דבר זה מתבטא בחיי היום יום שלי.

אלו הן שאלות “דתיות” במובן האמיתי, אלו הן השאלות שהתמודדות אמיתית וכנה איתן, מונעת מחלות עתידיות וכן מגשימות את חיי האדם, דרך החיבור והקשר לאלוהים.