“וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה, אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר. אֲהָהּ, אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ, כָּל-דָּבָר. עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים, וּמְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת,

פרשת ‘אמור’ מגלה תורות וכללים עצומים מאוד על החיים, הבריאה, אופי העולם ותנועתו. ההפטרה של הפרשה מחדדת את התוכן שמגיע בפרשה כתוכן גולמי שאינו קל להבנה. נתרכז בפסוק אחד בהפטרה,

הפטרה: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה. הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי–לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ,

על הסיבה המרכזית, של טבע האדם להימנע מן המגע עם הכאב, לברוח ממנו בכל מחיר, לבקש את הנועם וההנאה ולסלוד מן הכאב, עומדת הידיעה האינטואיטיבית כי כל התמודדות עם הכאב,

הכאב הראשון, המשמעותי, המותיר את חותמו בכל תקופת חייו של האדם, הינו כאב הלידה. האדם רגיל בזיכרון קוגניטיבי רגיל, זוכר אירועים, אינפורמציה נלמדת, תהליכים שהאדם עבר. הזיכרון פועל על פי

1- פרשה – ראש: רוב הפרשה מלמדת על ההיגיון שמאחורי כל אותן המצוות שמשה מלמד את ישראל. ההיגיון וההצדקה להכרח המוחלט של אותן המצוות הוא כי “אֲנִי יְהוָה“. רוב המצוות