“אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים” (בראשית ג-טז) נראה כי עצב זהו הרגש אולי המוכר ביותר, הנפוץ ביותר על פני האדמה. יהיה קשה למצוא אדם שמעולם

רגש מאופיין עקב תנועתו, עקב אופן ביטוי האקטיבי, כמו הרוח שנודעת עקב תנועת האוויר. כמו גלי הים הנודעים בתנועת המים, כך רגש נודע עקב איכות התנועה שיש לו. לפי אותה

1- היחלשות הכוח הוויטאלי: האופן בו דאגה משפיעה על הגוף, במובן הפתולוגי, מתחיל דרך היחלשות הגוף. האדם נחלש מן הדאגה. דאגה זהו אחד מסוגי הרגשות המחלישים ביותר של הוויטאליות הבסיסית

הביטוי הגופני (התהליך הסומטי) של הגעגוע, מתרחש בלב ובבית החזה. געגוע “שטחי” מתבטא בבית החזה כתחושה באזור כולו, ככל שהגעגוע עמוק יותר, איבר הלב האורגני – הוא זה שדרכו הגעגוע

לא ייתכן שיבוא הגעגוע, אלא אם כן האדם ידע את אותו הדבר שהפך לחלק ממנו, ואותו הדבר הלך ואיננו, והוא הרחיק מאוד מן האדם, והותיר בו חלל וריק על דבר

1- “וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁו” (בראשית ב-כה) כאשר האדם שלם, אחיד בנפשו, ללא פיצול וחלוקה, ללא “מודע” ו”תת מודע”, אין סיבה שהאדם יבוא לידי הבושה. בושה זוהי