“בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל-בְּתוּלָה” איוב הוא איש של מחויבות ומשמעת עצמית הכרוכה בכריתת ברית לדרך עליה הוא הולך. זהו איש ששם על עצמו גדרים וסייגים. זהו אדם שעקב

סיפור הרקע לסבלותיו של איוב מתואר בשני הפרקים הראשונים בספר: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.

“וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר” המשך המשל של דברים שאינם כפשוטם. א- שפע אלוהים על איוב: “מִי-יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי-קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי

  “וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר” דברי משל שייכים לחטיבת הנושאים שהם: “שלא כפשוטו”. המילים הנושאות משל, מחביאות משמעויות ותתי משמעויות, לעיתים בין המילים מתחבא המשל ולעיתים המבנה הכללי של

“נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִי-מָה צֹרֵר-מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא-נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם חֹק-חָג עַל-פְּנֵי-מָיִם עַד-תַּכְלִית אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ ְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו (וּבִתְבוּנָתוֹ) מָחַץ רָהַב בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם

א- וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר: בלדד, כמו אליפז קודמו, ממשיך את דרכו מעמיק אותה ומראה עוד זוויות שלה, הוא מחלק את שלמות הבריאה לחלקים, כדי להראות לאיוב היכן קיימת אי

“מַדּוּעַ מִשַּׁדַּי לֹא-נִצְפְּנוּ עִתִּים וְיֹדְעָו לֹא-חָזוּ יָמָיו” הזמן שהאל ברא (עִתִּים) זהו זמן שאיננו אחיד באיכותו, הזמן אכן אותו הזמן, אך איכותו בתנועתו שונה. “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

עד שלא בא איוב, היה בעולם סדר, מבנה ידוע שקל להבין ולחיות על פיו. מאז שבא איוב, בא עמו הכאוס, אשר ניתץ ופירק את כל מה שכולם (וגם הוא עצמו)

אליפז וחבריו עוברים תהליך של ערעור מבנה תפיסת החיים שלהם עצמם, איוב ועמידתו האיתנה והשיקוף החד והמיוחד שהוא מהווה לחבריו, מחייב את חבריו לברר את כל מה שהיה ברור ומקובל

החברים מתבצרים בתפיסתם שחטא איוב, כל אחד ע”פ דרכו, כיוון שמעצם ההתבוננות במה שקורה בחיי איוב, כל קורותיו בתקופה זו הם העדות על חטאיו. “אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר