דלקת עיניים, ברשתית ובאזורים שונים בגלגל העין. מחלה אוטואימונית שעשויה להוביל לאיבוד הראייה.
בדרך כלל מחלה זו מתבטאת באודם בעין, גירוי ותחושת שריפה באזור המודלק, טשטוש ראייה עד לסכנת עיוורון, ייתכנו שינויים ויזואליים בקשתית ובאישון.
מחלה זו נחשבת לתורשתית, ופורצת על בסיס של ירידה ברמה החיסונית, או כחלק ממחלה אוטואימונית רחבה יותר.
ירידה ברמה החיסונית כמרכיב חשוב ומרכזי, בחשיפה של מחלה זו, קשור באופן ישיר לאורח החיים של האדם.
גורמים באורח החיים המובילים לירידה חיסונית באובאיטיס, הינם:
1- חוסר בשעות שינה, חיי לילה הגורמים לשחיקה באיזון של מלטונין, דבר המשפיע על שינויים מטבוליים רחבים יותר מאשר עצם אופיים של חיי הלילה.
2- מתח פנימי גבוה ולמשך זמן רב.
3– תזונה שאינה מתחשבת בצרכי הגוף הבסיסיים.
4- מחלות אקוטיות רגילות הנמשכות ונגררות למשך זמן רב ללא טיפול וחיזוק של הפאן החיסוני.
5- אורח חיים מטלטל במובן של חיסרון בדפוסי חיים מזינים, שינה, אוכל, ספורט כו’.. אין דפוס קבוע למערכת, הזקוקה לדפוסים קבועים דרכם היא נבנית.
רגישות פנימית בקרב אנשים החולים במחלה זו:
בדרך כלל במחלות אוטואימוניות יש באדם נטייה עמוקה להרס עצמי, להוביל את חייו למקום שם הוא מתכלה, שם כוחותיו מגיעים לסוף הדרך.
באובאיטיס, נטייה זו מתפתחת באדם לאור התנסויות שהאדם חווה, שהותירו באדם מקום ללא פיתרון, פצע פתוח, טראומה לא מן הסוג המשתק, אלא מן הסוג שהופך את החיים למושפעים תמידית ממקום זה, באופן אקטיבי.
זהו פצע שלא מחלים, כאב שאינו מרפה, דבר מה שהאדם חווה שלא מניח לו.
הדבר קשור ליכולת הראייה של האדם.
הארכיטיפ של העין, והראייה: יכולת לתפוס את המציאות באופן המיידי והישיר שלה. ללא הסברים, ללא פירושים, ללא מתווכים.
האדם חווה משהו, ולמרות שהוא מבין מה חווה, ויודע מה ראה, ויכול להסביר היטב את עצמו לאחרים. למרות זאת הוא אינו מצליח לתפוס כיצד מה שראה, ייתכן במציאות בעולם ובחייו הפרטיים.
זהו נושא מאוד אישי ומאוד סובייקטיבי. אך מה שראה האדם (שקרה לו בחייו) אינו נתפס בתודעה שלו.
ודבר זה יוצר סוד של טראומה, סוג של אי שקט ומתח פנימי, היוצר “אש” שאין ממנה מנוח.
האדם במקרים אלו, לא יכול לבדו להניח למצב רגשי זה, הוא חי את האי שקט והמתח הספציפי שקשור לנושא שראה, כל שעות היממה. (נושא שראה: to witness, להיות עד לדבר מה)
בעיקר כאשר יש התלקחות של דלקות העין, אז יש תהליך נפשי שקדם לדלקת עין של אינטנסיביות קשה של ה”אש” המכלה הקשורה לאי שקט של דבר שהאדם חווה.
האדם לבדו אינו יכול להניח למקום נפשי זה, זהו סוג של “רעל” מחלחל.
מצב זה גורם להליך נפשי הזהה ל- OCD, אובססיביות מחשבתית ורגשית סביב נושא מסוים.
כאשר העין המודלקת “מצילה” את האדם מעצם העיסוק הישיר עם תוכן רגשי שאינו בעל פיתרון בשלב זה.
משמעות הסימפטומים בעין:
א- אודם מקומי: ככל שהצבע של העין אדום יותר, הדבר מצביע על נטייה של כעס מאחורי הדלקת. יש באדם כעס גדול, לעיתים מבוטא, ולעיתים לא – ככל שהכעס לא מבוטא כך העין יותר אדומה.
ב- שינויים בקשתית או האישון: נטייה אקטיבית להרס עצמי, האדם באופן מעשי פועל פעולות מודעות שעניינן “הרצון לגמור עם זה”, לרוב דרך סמים, אלכוהול, או מעשים שהאדם יודע שמזיקים לו ועושה אותם בכל אופן.
ג- טשטוש ראייה עד לסכנת אובדן הראייה: היכולת של האדם לגעת במה שכואב לו, מציפה, גורמת לאיבוד היכולת הזיהוי של המקום בתוכו שאינו מעורב, המסוגל להתבונן, ולהבין “הגיונית” מה הוא חש וחווה.
ד- תחושת השריפה המקומית: ככל התחושה זו חזקה יותר, הדבר מצביע על חווית ה”מלחמה” שהאדם נתון בה. תחושה אישית של מאבק, יש קושי מול דבר שאינו ניתן להזיזו ממקומו.
מן הזווית הטיפולית, עיקרון הטיפול בחולי אובאיטיס:
1- לאפשר מקום שבו ניתן להרפות ולנוח.
2- לאפשר עיסוק עם “טראומה” מן העבר ללא ההצפה הרגשית, להעצים את יכולת ההפרדה של האדם מן החוויה המציפה. דרך חיזוק הצד הרואה של העין היודע להבחין ולהבדיל.
3- לחזק באדם את הכוח ה”מעכל” של תכנים רגשיים קשים, דרך חיזוק האספקט של ה”קיבה”.
הארכיטיפ של קיבה: יכולת עיכול של תוכן שהאדם פגש, טרנספורמציה של תוכן מסוים שהופך לחלק מן האדם.
4- לחדד את כוח הראייה. את יכולת ההבחנה discrimination , שזהו חלק מאיכות הראייה של העין, במובן התודעתי, ארכיטיפי. (האינטליגנציה של יכולת הראייה, הינה בכושר ההבחנה discrimination)