מערכת החיסון היודעת לזהות פתוגנים המסוכנים לחיי האדם, ולתקוף אותם כדי לשמור על המערכת, שוכחת את יכולת הזיהוי הנכונה, ומתקיפה סוגים שונים של יסודות מן הטבע שאינם מסוכנים לחיי האדם, כגון אבקנים, פולן, פריחות שונות (זית, דשא ועוד..) ותוקפת את אותם הגורמים מתקפה חזיתית.
מתקפה זו היא שהופכת למסוכנת לחיי האדם, עקב עוצמתה, עקב תופעות “תגובות היתר” של מערכת החיסון, הגורמות לתופעות קליניות בדרגות שונות, קלות עד למסכנות חיים.
בדרך כלל תגובות אלו מתרחשות באביב, לעיתים בסתיו.
רוב אנשים עם נטייה אלרגנית זו, חשופים לאפשרות אלרגנית כל השנה. הרגישות הינה חלק מיבני שאינו קשור לזמן העונתי, רגישות זו שם גם כאשר אין לה סימנים קליניים.
ולעיתים נטייה זו, פורצת בזמנים שונים כאשר האדם נחשף לאלרגן כלשהו שיצר את ריאקצית היתר של מערכת החיסון.
נטייה אלרגנית זו קשורה לאיכות ה”ריאתית”, האחראית לנושא הגבולות של האדם מן הסביבה החיצונית.
לכן אך טבעי הוא שהסימפטומים של אלרגיות עונתיות מתבטאות דרך כלי הנשימה.
במקרים קלים כלי נשימה עליונים, ובקשים יותר נטייה זו הופכת לתהליך אסטמתי עמוק ומסכן חיים.
ככל שתהליך האלרגיה יורד לכיוון הריאות, הדבר מצביע על חיסרון הגבולות, על האמורפיות שלהם, על הקושי של האדם לתחם את עצמו מן האקלים אנושי, או הסביבתי, עונות השנה.
בכל סוגי האלרגיות העונתיות, נקודת המכרז הינה בקושי להפרדה של האדם את עצמו מן הסובב. האדם חשוף יתר על מידה לסובב, בכל המובנים: אקלים משתנה, מצבים חברתיים, מצבים רגשיים משתנים של האדם עם עצמו.
הרגישות הפנימית של אנשים “אלרגניים”:
1- יש בהם רגישות גבוהה מאוד לסובב, הם מאוד חשופים, מרגישים, אמפתיים בדרגות הגרומות להם לאבד את המרכז הפנימי שלהם.
כאשר המרכז הפנימי התערער, אז מתחילה התופעה האלרגנית הגופנית, שהיא הסומטיזציה לאיבוד המרכז הפנימי.
איבוד המרכז הפנימי הינה נקודת יסוד באנשים אלו, אשר למקום זה בתוכם אין קשר לעונה מסוימת (שבעונה זו, הם מגיבים לה חיסונית) נטייה זו מאותגרת כל השנה, והיא חלק מן הדינאמיקה הפנימית הקבועה שלהם.
שמשמעותה בחיי היום יום: רגישות אנושית גבוהה ביותר. הם רגישים לעולם, לסביבה החברתית, לדינאמיקה החברתית. הם נפגעים בקלות, חשים עצמם לא מוגנים, מושפעים מן הסביבה מהר ובקלות.
לרוב הם “מתגוננים” מרגישות היתר החברתית, אנושית, דרך פיתוח של אינטלקט חזק. או שהם מעדיפים להסתגר, להיות לא מעורבים כביכול מנותקים, לא שייכים, לא חלק מן הדינאמיקה החברתית הסובבת. שכן להיות חלק פעיל מן המתרחש בסביבה משמעותו להיות חשוף ודבר זה כואב ביותר.
2- יש בהם דריכות יתר. הם מחזיקים בתוכם מתח פנימי של “מוכנות לקרב”, כמו שמכל מקום עשוי לצוץ משהו שיגרום להם אי נוחות, יציאה ממקומם, יציאה מן הגבולות שלהם, איבוד עצמי לטובת גורם חיצוני ש”גנב” אותם מעצמם.
הם סובלים מאוד מ”גניבה” זו, הם מודעים לה. לרוב זהו מקום מוכר להם היטב והם סובלים ממנו שנים רבות, אך אין להם את יכולת ההגנה מפני האופן בו משהו טריוויאלי חיצוני “גנב” אותם מעצמם.
לכן הם מפתחים דריכות פנימית, כמו מיתר מתוח מדי שעשוי להתפקע לאור מתיחות היתר שלו. כאשר מיצר זה פוקע, אז באות תופעות קליניות קשות.
מתח פנימי זה, גורם להם להגיב רגשית ללא פרופורציות למצבים קלים וזוטרים. למתבונן מבחוץ, לא מובן על מה ה”היסטריה”. מצב זה הינו תוצר של החזקת מתח שהוא קו ההגנה שלהם מול החשש להיות נחדר על ידי גורם חיצוני כלשהו.
3- לעיתים רגישות היתר לחוץ, ואי הנוחות מזה, גורם להם להסתגר, להעדיף בדידות, ניתוק מן החיים. עקב הסבל הכרוך במגע החברתי.
ל”בחירה” זו, יש עבורם מחיר גבוה מאוד, שכן הם אנשים פתוחים, מהירי תפיסה ולרוב אינטליגנטיים מאוד, הזקוקים למגע עם העולם. אך מגע זה תמיד כרוך באי נוחות ולכאב, לכן לבסוף באה “הבחירה” לניתוק מן העולם…
מצב זה עבורם הינו תסכול וכאב גדולים ביותר, שכן: “אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי”, מן הפח על הפחת.
4- בדרך כלל ההעדפה של אנשים אלו (במצבים הקליניים) הינה ליצור לעצמם “מציאות קבועה, לא משתנה”.
תהליך השינוי של המציאות, קשה להם.
קשה להם עם ההתמודדות של תנועה מתמדת, שבחווייה שלהם התנועה המתמדת של המציאות, שומטת להם את הקרקע היציבה הזמנית, שהם “הצליחו” ליצור לעצמם.
הם מתאמצים מאוד לשמור על מציאות שאינה משתנה, מציאות קבע.
דבר זה כמובן אינו אפשרי, כיוון שהם עצמם עוברים בתוכם תמורות רגשיות שונות באופן מתמיד. כאשר התמורות הרגשיות הפנימיות שלהם, אף הן עצמן הופכות להיות סיבה לתהליך אלרגני.
כל הסימפטומים הקליניים של תהליכים אלרגניים מבטאים את אותה הנקודה באדם שהיא המקום הרגיש עליו יש לתת את הדעת:
1- התנועה הקלינית של הופעת הסימפטום, הביוריתמוס של ההופעה הקלינית: דפוס הופעת הסימפטום (שעה ביום, עונה בשנה, לאחר אוכל, לאחר שינה, לאחר תנועה גופית ועוד…)
משקף על הביוריתמוס האנרגטי של התנועה במערכת.
בדרך כלל, ככל שדפוס מעגלי קצר יותר בזמן, הדבר משקף על רגישות יתר גבוהה יותר. מעגל שנתי קבוע משקף על תהליך רגשי יציב יותר וחסון יותר ביחס לדפוס ביוריתמי הנע על בסיס יומי.
למשל: כל בוקר האדם מתעורר עם התעטשויות, נזלת מימית וקוצר נשימה. הדבר מצביע על אדם חשוף יותר, ופחות יציב מאדם הסובל מאותן התופעות על בסיס עונתי.
2- מיקום הופעת הסימפטום עצמו: בעיניים, באף, בגרון, בריאות.
משקף על המקום הנפשי באדם שהוא המקום החשוף. וכן את האסטרטגיה של שהאדם מאמץ לקו הגנה מול העולם.
עיניים: אסטרטגית הגנה הקשורה המגמה “להבין” מה קורה, ולדעת להגיב מהר ומייד כמו מהירות הראייה. “אין לי זמן, אני חייב להתאים את עצמי כאן ועכשיו למה שקורה סביבי. מה שקורה מציף אותי, מתרחש מהר מדי”
אף: אסטרטגיה שהינה, הימנעות מהתנסות וחוויה של נושאים קשים מדי. “עדיף לי אף סתום, מחוויה של נושא קשה”. כיוון שהאף וחוש הריח קשורים לתהליך ההתנסות.
גרון: “אני חש עוצמה רגשית שאין לי כלים לבטא אותה, היא חזקה מדי, עוצמתית מדי, כדי שאצעק אותה ממני החוצה. לכן עדיף לי גרון חנוק על פני הקושי להתמודד עם נושא מסוים שגורם לי לחץ וריאקציות רגשיות”.
ריאות: “אין לי את הכוח נדרש להדוף משהו שהוא חזק ממני, אני נכנע וקורס תחת הדבר הגדול ממני. אני חלש מולו, הגבול שלי נפרץ ואיני יודע כיצד לשמור על עצמי”
אז הריאות עושות סומטיזציה למצב זה.
3- התופעות הקליניות עצמן: ליחה מימית, ליחה צמיגית, התעטשויות, שיעולים, קוצר נשימה, אודם באזורים הרגישים ועוד..
כל אלו מצביעות על סוג “תגובת היתר” של האדם, מהי התגובה הרגשית האופיינית לו במצבים קליניים אלרגניים. מהו האפיון הרגשי שלו בנטיות האופי שלו, לתגובות האלרגיות. שהן עצמן תגובות רגשיות שהפכו לגופניות כדי להקל על האדם להכיל את עצמו. תהליך המקביל סומטית לסימפטום הגופני.
מאמר מחונן.
נגעת בנימיי נפש האדם.