פרשת שמיני – באתי לשאול שאלה

1-פרשה, ראש:
“וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם. ותֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה” (ויקרא ט’, כג-כד, י’, א-ב)

נדב ואחיו אביהוא פועלים פעולה שלא נתבקשה, וכמו שהם מניחים שיש להם מקום להוסיף עוד על האש הקיימת. אולי האש צריכה עוד חומר בעירה? אולי היא תיפסק וזקוקה לתמיכה?
גישה זו יוצאת מתוך הנחה שהמציאות וכיצד היא פועלת ועל מי היא נשענת, תלויה בהם. הם אלו האחראים אם האש תכבה או תמשיך את בערתה.
הכתוב משיב לגישה זו בהריגתם של שני בני אהרון.

2- הפטרה, תוך:
“וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה, בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים. וַיָּבֹאוּ, עַד-גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ–כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים” (שמואל ב’, ו- ה,ז)

עוזה מעלה בדעתו שהארון המטלטל בתנועת הכרכרה, עשוי לאבד וליפול. הוא מניח שהארון הינו חפץ שיש לתמוך בו. לכן הוא פועל פעולה שמאחוריה עומדת גישה הזהה לגישתם של נדב ואביהוא,
המציאות תלויה בי, אם לא אתמוך בארון הברית, הוא עשוי ליפול להינזק.
תשובת הכתוב הינה בהריגתו של עוזה, בדומא לבני אהרון.

המכנה המשותף בין שני התרחישים הללו הינו בשאלה הבאה:
במי המציאות תלויה?
באדם או באלוהים?
יבוא משהו ויטען כי באלוהים המציאות תלויה, אך אין הניסיון האישי של כל אדם מאשש את תפיסת אמונית זו.
אדם יבוא ויגיד כתשובה לגישה זו: אם אני לא קם לעשות, כיצד הדברים יעשו? אני הוא העושה, ואם לא אעשה, ברור שכלום לא יקרה. הינה עובדה, היום קמתי לחרוש את השדה, והשדה עד הערב מוכן לזריעה. מי פעל את פעולה זו? אני או אלוהים? ברור שאם לא קמתי לעבודה, לא היה קורה בשדה כלום, ברור אם כן שאני הוא העושה.
תשובה זו, הינה טבעית לרוב בני האדם. ויש טעם והיגיון מאחוריה.

3- סוף:
שאלה זו מביאה עימה את ההשלכות הבאות:
אם המציאות של חיי תלויה בי, אני הוא לוקח לעצמי חירות ובחירה ויכולת כוח והשפעה, שחיי הם תוצאה ישירה של מה שעשיתי, ומה יזמתי וכו’. יש בגישה זו בגרות ויכולת לקיחת אחריות מצד אחד.
מצד שני גישה זו הופכת את האדם למרכז המציאות דבר שעשוי לעורר בעיות רבות לאדם זה, עקב העיוורון לנושאים שאינם תלויים בו, וכן עקב הפוקוס על ה”אני” ולכן פספוס של צורות חיים נוספות, אפשרויות נוספות לתפיסת המציאות.
הקושי בגישה זו, הינה שהאדם נותר לבדו, ושיש בחיי האדם הרבה נסתר מן הגלוי.

לעומת זאת אם האדם אומר שהמציאות כולה תלויה באלוהים, ואני האדם, משני (secondary) במציאות.
אז האדם כמו ומסיר מעליו את אחריות המעשים, העבודה, היוזמה. וקיימת האפשרות שהוא הופך את חייו למבוזבזים מתוך רפיון הידיים עקב התפיסה שאלוהים עושה הכל, ויש לחכות, אם אלוהים יעשה, אז יש, ואם אלוהים לא עושה, אז למה שאני אעשה? ליזום דבר מה שאלוהים לא עשה בעצמו, הינו סוג של מרי ומרידה באלוהים.

מה אתה ואת, חושבים על בעיה זו?
כיצד אתם, אתן מתמודדים עם שאלה זו, ומהי הפתרון שלכם לבעיה שמעוררת הפרשה וההפטרה?