1-פרשה, ראש:
“וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם. ותֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה” (ויקרא ט’, כג-כד, י’, א-ב)
נדב ואחיו אביהוא פועלים פעולה שלא נתבקשה, וכמו שהם מניחים שיש להם מקום להוסיף עוד על האש הקיימת. אולי האש צריכה עוד חומר בעירה? אולי היא תיפסק וזקוקה לתמיכה?
גישה זו יוצאת מתוך הנחה שהמציאות וכיצד היא פועלת ועל מי היא נשענת, תלויה בהם. הם אלו האחראים אם האש תכבה או תמשיך את בערתה.
הכתוב משיב לגישה זו בהריגתם של שני בני אהרון.
2- הפטרה, תוך:
“וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה, בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים. וַיָּבֹאוּ, עַד-גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ–כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים” (שמואל ב’, ו- ה,ז)
עוזה מעלה בדעתו שהארון המטלטל בתנועת הכרכרה, עשוי לאבד וליפול. הוא מניח שהארון הינו חפץ שיש לתמוך בו. לכן הוא פועל פעולה שמאחוריה עומדת גישה הזהה לגישתם של נדב ואביהוא,
המציאות תלויה בי, אם לא אתמוך בארון הברית, הוא עשוי ליפול להינזק.
תשובת הכתוב הינה בהריגתו של עוזה, בדומא לבני אהרון.
המכנה המשותף בין שני התרחישים הללו הינו בשאלה הבאה:
במי המציאות תלויה?
באדם או באלוהים?
יבוא משהו ויטען כי באלוהים המציאות תלויה, אך אין הניסיון האישי של כל אדם מאשש את תפיסת אמונית זו.
אדם יבוא ויגיד כתשובה לגישה זו: אם אני לא קם לעשות, כיצד הדברים יעשו? אני הוא העושה, ואם לא אעשה, ברור שכלום לא יקרה. הינה עובדה, היום קמתי לחרוש את השדה, והשדה עד הערב מוכן לזריעה. מי פעל את פעולה זו? אני או אלוהים? ברור שאם לא קמתי לעבודה, לא היה קורה בשדה כלום, ברור אם כן שאני הוא העושה.
תשובה זו, הינה טבעית לרוב בני האדם. ויש טעם והיגיון מאחוריה.
3- סוף:
שאלה זו מביאה עימה את ההשלכות הבאות:
אם המציאות של חיי תלויה בי, אני הוא לוקח לעצמי חירות ובחירה ויכולת כוח והשפעה, שחיי הם תוצאה ישירה של מה שעשיתי, ומה יזמתי וכו’. יש בגישה זו בגרות ויכולת לקיחת אחריות מצד אחד.
מצד שני גישה זו הופכת את האדם למרכז המציאות דבר שעשוי לעורר בעיות רבות לאדם זה, עקב העיוורון לנושאים שאינם תלויים בו, וכן עקב הפוקוס על ה”אני” ולכן פספוס של צורות חיים נוספות, אפשרויות נוספות לתפיסת המציאות.
הקושי בגישה זו, הינה שהאדם נותר לבדו, ושיש בחיי האדם הרבה נסתר מן הגלוי.
לעומת זאת אם האדם אומר שהמציאות כולה תלויה באלוהים, ואני האדם, משני (secondary) במציאות.
אז האדם כמו ומסיר מעליו את אחריות המעשים, העבודה, היוזמה. וקיימת האפשרות שהוא הופך את חייו למבוזבזים מתוך רפיון הידיים עקב התפיסה שאלוהים עושה הכל, ויש לחכות, אם אלוהים יעשה, אז יש, ואם אלוהים לא עושה, אז למה שאני אעשה? ליזום דבר מה שאלוהים לא עשה בעצמו, הינו סוג של מרי ומרידה באלוהים.
מה אתה ואת, חושבים על בעיה זו?
כיצד אתם, אתן מתמודדים עם שאלה זו, ומהי הפתרון שלכם לבעיה שמעוררת הפרשה וההפטרה?
התשובה לשאלה זו הוא: “המידה הממוצעת”, או – המידה המדוייקת בכל דבר ודבר. הרמב”ם נדרש לזה במורה נבוכים.
אחד משמות האלוהים הוא: ‘אל שדי’, ופירשו חז”ל “האומר לעולמו די”! דהיינו, כל דבר ודבר (כל נברא ונברא, כל מעשה ומעשה) יגלם עצמו במידה המדוייקת; לא יותר מדי ולא פחות מדי. אלא “די”.
מה שהוא יותר מדי – מניח רפיון בביטחון באל. העושה “יותר מדי” איננו בוטח בהשגחה. וגם אם יירטה לו הדבר כאילו עשה מאהבה – הרי שזו “אהבה המקלקלת את השורה”. דהיינו מקלקלת את האיזון שבין החסד והדין.
אמרו חז”ל: “גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה”…
נדב ואביהו לא צוו ועשו. הם חששו שהארון יישמט והפרו מצוות ” לא תקרב. אפילו משה רבנו לקה בעשיית יתר כאשר צווה לדבר אל הסלע והוא החכה בו. מעשה היתר של משה התפרש כמידת חסר בביטחון באלוהים ובאמונה ביכולתו.
בקיצור; אל שדי – היה מדוייק ומאוזן. לא פחות מדי, גם לא יותר מדי. רק באיזון הזה עומד העולם ועומדות ההתגלמויות; ספירת הדין מסמנת את הגבול ואת התבחנות האחד בנבראיו וספירת החסד מסמנת את אחדותו בכל, ושניהם יחד – כאשר הם באיזון מדוייק (“שדי”) את האהבה שעליה עומדת הבריאה.
זה בתמצית.
תודה יעקב על דבריך
אכן יש הרבה להרחיב על שאלה זו
ולבדוק ולחפש את מגע האל בחיי היום היום הפרטיים
אז התורה הופכת לתורת משה, שהיא תורת נבואה
ולא תורת ההלכה
תודה אחי מורי. אכן לימוד טריקי..
ראשית לדעתי
האלוהים שלי לא הורג את מי שמנסה לתפוש את ספר התורה שמה יפול..
מתוך שזו אחריות האל.
נראה לי שהכותב רצה להדגיש את העניין עליונותו של האל בכל וכ׳ו
ואכן זה משאיר אותי לא אחראי על מאומה.. שהאל יעזור לכולם ולהכל ואני לא נדרש לכלום.
לדעתי אני נדרש לחשוב על מעשיי וכדאי לטובה. מתוך אמונה שז הציווי שלו אלי. כמו שכתוב. תפילה צדקה וחסד
ישנו את רוע הגזירה.
חחחח
אני הולך על הפשט. חיבוק גדול לך. 💜💜
אתה לא עוזב כלום, ידיד, אתה עושה את מיטב יכולתך בכל דבר ועניין. באחריות ובאהבה – אבל בלי מגלומניות.
מה שלאל ידך – עשה על פי המצווה והמוסר. ומה שנבצר ממך – הנח לאלוהים ובטח בו.
הבעייה של נדב ואביהו שלא בטחו ועשו “יתר על המידה המדוייקת”. כך גם משה, שנצטווה לדבר אל הסלע – אבל הוא הכה בו.
דנים כל אדם לפי מעלתו.
לו אתה הייתי שוגה בזה – לא היו, כנראה, נוקבים אותך משמיים בדין כ”כ קשה כמו שעשו בנדב ואביהו. אבל מהם, מן הנביאים והכהנים המשמשים בקודש הקודשים נדרש יותר. ונמדד להם ביתר חומרה.
האצילות מחייבת.
בברכה,דקל
הי יעקב, שוב תודה לך על דבריך
ממליץ לך לקרוא את ההקדמה באתר לפרשיות תשע”ט
שם מוסבר המוטיבציה לסוג כתיבה זה
באשר לי, אין לי כלל עניין להיכנס לנעליהם של בני אהרון, ועוזה
אין לי כל ידיעה או הבנה מי הם היו ומה הייתה סוג הנגיעה שלהם באלוהות
אך – כל כתבי הקודש הם סימני דרך, באמצעות סיפורים, שהם משל ואלגוריה לצמתים של התפתחות,
ובזה אני מעוניין – בסוג ההתפתחות שהאבות הותירו כרמזים, דרך סיפורים על אנשים.