מן ההפטרה:
“וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ”
למרות שמספר האנשים העוסקים במלאכת הבניין הינו מעל שמונים אלף איש, אין קול פטישים ואזמל נשמעים בחלל האוויר בעת נבנה הבית.
נקודה זו הינה רמז, שאדם הנבנה כבית שכינה לאלוהות, אף אחד לא רואה את תהליך הבנייה. זהו תהליך מוצנע, פרטי, פנימי לאדם, אישי ורחוק מעין הציבור, אין קול ואין עדות לתהליך מלבד האדם עצמו.
מן הפרשה:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי”
הדבר העמוק ביותר בחיי האדם, היותו הוא עצמו, האדם, בית לאלוהות. לא מתרחש בצווי חיצוני, הפחדות ואיומים, אלא בנדיבות הלב, ובתרומה.
אלוהים אינו מאיים, אינו כופה עצמו, אינו מחייב את נוכחותו על האדם. הוא ממתין לאדם שיבוא אליו בנדיבות ובתרומה.
ציוויים חיצוניים המאלצים את האדם ומנסים “לחנך” אותו לאלוהים, סותרים סתירה גמורה את היסוד עליו הבריאה כולה מושתתת, הוא יסוד האהבה, הנדיבות, הרצון החופשי. האדם שמרצונו ובבחירתו פונה וחוזר למקורותיו, מבקש ומשתוקק אליו, מגשים את נקודת היסוד של אופייה של הבריאה.
הנקודה הקיומית העמוקה ביותר של חיי האדם, לא יכולים להיות בצווי ובכפייה אלא ברצון חופשי, נדיבות ותרומה. אז תרומתו ונדיבותו של האדם חוברת יד ביד לאלוהים, שם יש צוותא והליכה משותפת בתהליך תיקונו של עולם.
משה בנה את אוהל מועד, משכן ארעי לאלוהות, דבר שהיה נכון לזמנו.
שלמה בנה בית קבע לאלוהות, דבר שהיה מחויב בזמנו, והיה נכון לדורות רבים.
היום האדם הוא מקדש לאלוהות. משה ושלמה הותירו רמזים על הצעדים בהם יש ללכת, על מנת שהאדם שיהפוך משכן לאלוהות . היום אין מקום למקדש חיצוני ולבית קונקרטי, אלא לאדם שיקום וייקח על עצמו בתרומה ונדיבות הלב את המהלך הבסיסי לקיום האנושי “וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם”.
הפרשה כולה מתארת את המהלך בשלוש רמות:
1- מה שנאמר למשה לבנות בפרטים ובחפצים של אוהל מועד.
2- אותיות האלף בית מקבילות ל22 הצעדים הנאמרות בפרשה, על מה שמשה מתבקש לצור.
3- כל צעד בבניית אוהל מועד (המקביל לכ”ב אותיות) מקביל כמו כן לאיברי גוף האדם, הבונים את קומת האדם, בגופו ובנפשו.
הקבלה זו, כמו שהיא מופיעה בפרשה, מצביעה על התהליך כמו שהוא באופיו הנכון וללא הפרעות.
אך הצעדים גם משקפים ומלמדים על מקומות בהם יש הפרעה הגורמת לחצץ למחיצה לשפע האלוהי.
לכן יש ללמוד את הצעדים ממקום דואלי של הצד האידיאלי (את מה הוא בא ללמד ולהראות) וכן באיזה מישור יש לאדם הפרעה בתהליך של הפיכתו למקדש לאלוהות.
הינה תיאור תהליך זה, בשלושת הרמות בקיצור מרוכז ביותר:
א- “וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית”
האות א’ – היא אלופו של עולם, היא האות הראשונה שמלמדת על האל עצמו.
מקביל ללב. הלב במובן הגשמי – הלב כאיבר. וכן הלב במובן העמוק של מקום רסיס אלוהים השוכן באדם, שם בלב האדם טמון לוחות הברית הכתובות באצבע אלוהים, שם הברית בין אדם לאלוהים.
אם אדם שכח להאזין לליבו, אזי הלב במובן הגשמי חולה.
ב- “וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ. וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן–אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ”
האות ב’. בית, מרכז משמעות האות הינו מושג הבית, כיצד האל פותח חלל ומקום לבריאתו.
מקביל לפריקרד – מעטפת הלב.
מעטפת הלב הינה שכבה המצפה את הלב ומגנה עליו. זהו בית ולבוש של הלב לשם שמירה עליו. שמירה על מקום משכנו של האל בגוף האדם.
ג- “וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ”
האות ג’. מרכז המשמעות של האות, תהליך הריבוי של צורות החיים הרבות הנוצרות מן האחדות, גדולה וגדלות האל בריבוי חוכמתו, כיצד ההמשכיות של האות ב’ הינו הגדלות של הריבוי האין סופי.
מקביל לכלי הדם המרכזיים היוצאים מן הלב aorta. Vana cava
כלי הדם היוצאים מן הלב מזינים את המערכת כולה בציווי של “לוחות הברית” השוכנות בלב. כך שיש תהודה בכל רובדי המערכת לרצון האלוהי הטמון בלב.
ד- “וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת–יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן–תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”
האות ד’. משמעות האות הינה “דלות”, להיות כלי ריק הממתין למילוי מעת האל. האות של דויד המלך. כל מזמורי דויד הם עדות לדבר שמילא את הדלי הריק שהיה והמתין ולמילויו על ידיו של האל.
מקביל לריאות. ליכולת הדיבור והקול. הריאות הן כנפי השכינה, דרכן הקול מתהווה.
” וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים” בין שני הכרובים, משם קולו של האל בוקע. שני הכרובים יוצרים ביניהם סוג של אטמוספרה, מתח. זהו ה”פה” של האל. משם נשמע קולו.
ה – “וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, זָהָב טָהוֹר; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב”
האות ה’. היא אחת מאותיות של ההוויה, כאשר עניינה: נקודה אחת במרכז, סביבה ארבעה נקודות לארבעת כיווני השמיים.
מקביל לסרעפת היוצרת חצץ בין בית החזה – לב וריאות, לחלל הבטן – קיבה, טחול, כבד, כיס מרה.
החלוקה בין חלק עליון באדם, סרעפת כלפי הראש, וחלק תחתון – סרעפת כלפי רגליים.
ו – “וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח, סָבִיב; וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב.”
האות ו’ – אות החיבור, אות משם ההוויה, עניינה לחבר ליחידה אחת את מה שלפניה עם מה שאחריה.
מקביל לקנה הבליעה, היורד לקיבה מן הפה.
הפה הינו גבול למילים, נשימה ומזון, לכן האות ו’, המחברת מערכות שונות, ממוקמת בעמדה זו.
ז- “וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב; וְנָתַתָּ, אֶת-הַטַּבָּעֹת, עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת, אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. לְעֻמַּת, הַמִּסְגֶּרֶת, תִּהְיֶיןָ, הַטַּבָּעֹת–לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֶת-הַשֻּׁלְחָן”
האות ז’ – האות השביעית, אות השבת. סוף מעשה במחשבה תחילה.
מקביל לקשר בין קיבה, כבד, כיס מרה וטחול, בתהליך פירוק המזון.
ח – “וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב; וְנִשָּׂא-בָם, אֶת-הַשֻּׁלְחָן”
האות ח’, אות זו עניינה חומר ראשוני ובסיסי, לפני שהפך להיות בעל צורה מתוחמת.
מקביל לטחול, לבלב. איברים אלו מייצרים יציבות במובן המטבולי של אינסולין, פירוק הסוכרים, יצירת אנרגיה, וחלקם בייצור תאי דם לבנים כחלק ממערכת החיסון בכוללת באדם.
ט- “וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו, אֲשֶׁר יֻסַּךְ, בָּהֵן; זָהָב טָהוֹר, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד”
האות ט’. 9 – משמעותה של האות מתייחס ללידה ותשעת חודש ההריון במובן האנושי.
מקביל למעיים דקים וגסים. מעיים עניינם ידיעת תהליך הספיגה של חומרים להם האדם זקוק לשם הבנייה שלו. בנייה גופנית, נפשית ורוחנית. המרכיבים הדרושים לאדם לשם ההתפתחות שלו, תלויים בתפקוד המעיים היודעים כיצד למשוך לספוג את מה שנצרך לאדם לשם התפתחותו.
לכן בעיות מעיים משקפים בלבול ביכולת האדם לדעת מהם המרכיבים להם הוא זקוק לשם התפתחותו. דבר הנלמד דרך האות ט’.
י- “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים: מְשֻׁקָּדִים–כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה–לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ”
האות י’, אחת מאותיות שם הוויה, משמעות של אות זו הינו: קוד אלוהי, סיום תהליך עשרוני, נקודה קטנה אחת שהיא “כוכב הצפון”, נקודה מוחלטת, בלתי משתנה.
מקביל למוח, לעמוד שדרה, לאופן בו עובר עצבוב מן המוח לפריפריה.
המוח ומערכת העצבים מעבירים מידע לכלל חלקי המערכת, אך האור הבוקע מן המנורה זהו אור שמקורו בלב האדם, ונשפע על המוח ומשם לעצבים ולגוף וכולו.
כ – “וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה, עֶשֶׂר יְרִיעֹת: שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי–כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת, שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה, הַיְרִיעָה הָאֶחָת; מִדָּה אַחַת, לְכָל-הַיְרִיעֹת. חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת, תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת, אִשָּׁה, אֶל-אֲחֹתָהּ; וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת, אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ”
האות כ’. משמעות האות הינה: כתר, אות כתר , כיצד האל כביכול, לובש כתר מלכות.
מקביל לאברי ההולדה, והכוח המיני המוליד, הוא הכוח היוצר, המביא לידי איחוד המערכת ליחידה אחת. איברי ההולדה, אינם רק לשם ההולדה של דור נוסף, אלא גם לשם חיוניות שדרכה נובע הכוח באדם המוביל ליצירה, לחידוש, ותנועה קדימה, עקב השאיפה להולדה הפרטית וההוצאה של הפוטנציאל שלו לביטויו המלא.
ל- “וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה, בַּחֹבָרֶת; וְכֵן תַּעֲשֶׂה, בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה, הַקִּיצוֹנָה, בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית. חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת, תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת, וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה, אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית: מַקְבִּילֹת, הַלֻּלָאֹת, אִשָּׁה, אֶל-אֲחֹתָהּ. וְעָשִׂיתָ, חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב; וְחִבַּרְתָּ אֶת-הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, בַּקְּרָסִים, וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן, אֶחָד”
האות ל’. משמעות האות הינה: תהליך למידה דרך קבלת שפע הבא לדם מלמעלה. תהליך ההשכלה עקב שפע אלוהי על דעת האדם. לא השכלה אינטלקטואלית, אלא תבונית ואינטואיטיבית.
מקביל ל”תעלות” (כמו שרמב”ם מכנה אותם) הן המזרימות חיוניות לכלל המערכת, ויוצרות אחדות בין החלקים השונים, עקב החיוניות המחייה את כלל אברי הגוף.
וכן – מערכת השרירים, גידים ומיתרים, לשם תנועת הגוף.
מ- “ועָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים, לְאֹהֶל עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת, שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה, וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה, הַיְרִיעָה הָאֶחָת; מִדָּה אַחַת, לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת. וְחִבַּרְתָּ אֶת-חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת, לְבָד, וְאֶת-שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת, לְבָד; וְכָפַלְתָּ אֶת-הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית, אֶל-מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל. וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, הַקִּיצֹנָה, בַּחֹבָרֶת; וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת, עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה, הַחֹבֶרֶת, הַשֵּׁנִית”
האות מ’. משמעותה: אימהות, יכולת אימהית, יכולת להוות עבור האחר, חלל מוליד אימהי.
מקביל לאיבר עור, הוא האיבר המתחם את האדם ומייחד אותו מן הסובב.
נ- “וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת, חֲמִשִּׁים; וְהֵבֵאתָ אֶת-הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת, וְחִבַּרְתָּ אֶת-הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד. וְסֶרַח, הָעֹדֵף, בִּירִיעֹת, הָאֹהֶל–חֲצִי הַיְרִיעָה, הָעֹדֶפֶת, תִּסְרַח, עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן. וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה, בָּעֹדֵף, בְּאֹרֶךְ, יְרִיעֹת הָאֹהֶל: יִהְיֶה סָרוּחַ עַל-צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן, מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ. וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל, עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים, מִלְמָעְלָה”
האות נ’. משמעות האות: 50 צדדים של חיבור מלא. חמישים הינו המספר העגול של תהליך היובלות וספירת הזמן מיום בריאת העולם ועד להשבתו לתכליתו, כאשר המספר 50, המגולם באות נ’, הינו סימבול – דרך חמישים השערים (חמישים פעמים מוזכר “יציאת מצריים” במקרא)
מקביל לעצבוב הפריפריאלי לגפיים.
וכן לגידים ומיתרים (ממשיך את אות ל’, אך מן האספקט העצבי, האופן בו תנועת השריר מעוצבב)
ס- “וְעָשִׂיתָ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמּוֹת, אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. שְׁתֵּי יָדוֹת, לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד–מְשֻׁלָּבֹת, אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ; כֵּן תַּעֲשֶׂה, לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן….”
האות ס’. משמעות האות: כוח, ככוח של סוס, האות עגולה ומראה בדרך זו על כוחה. עיגול סגור הינה מציאות חזקה עקב היותה ללא פיזור כלפי הועלם החיצוני, הכוח של האות נותר סגור בתוכה.
מקביל למערכת השלד והפרקים, המוביל ליציבה, וליכולת התנועה. כל עצם במערכת השלד, יש משמעות ספציפית הנובעת ממקומה של העצם. כגון עצם הגולגולת – לבוש למוח, דבר המגלה את איכות המוח. עצמות בית החזה, הצלעות – מגלות את התחום של לב וריאות ומשקפות את איכות החלל ללב ולריאות.
כל מערכת השלד העצמות, משקפות את העצמות של האדם, את מרכז הזהות וכוח שלו.
ע- “וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי–וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים”
האות ע’. משמעות האות: עין – פנימית או חיצונית, עין המופנית לאדם, הינה עין נכונה (70) עין המופנית לעולם נותרת בצורתה הגשמית.
מקביל לחושים, הם האחראיים לנתבי תקשורת בין העולם החיצוני לפנימי, לכן הם בדמות הכרובים.
פעולת חושים נכונה, מהווה אך ורק כלי תקשורת מן העולם החיצוני לאדם. פעולה לא נכונה של החושים יוצרת התקשרות לאובייקט חיצוני, התמכרות לתחושות סנסואליות, ושכחת הלב והאדון לטובת החוץ, הזמני והממכר.
פ – “וְנָתַתָּה אֹתָהּ, עַל-אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים, מְצֻפִּים זָהָב, וָוֵיהֶם זָהָב–עַל-אַרְבָּעָה, אַדְנֵי-כָסֶף. וְנָתַתָּה אֶת-הַפָּרֹכֶת, תַּחַת הַקְּרָסִים, וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת; וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת, לָכֶם, בֵּין הַקֹּדֶשׁ, וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְנָתַתָּ, אֶת-הַכַּפֹּרֶת, עַל, אֲרוֹן הָעֵדֻת–בְּקֹדֶשׁ, הַקֳּדָשִׁים. וְשַׂמְתָּ אֶת-הַשֻּׁלְחָן, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת, וְאֶת-הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה; וְהַשֻּׁלְחָן–תִּתֵּן, עַל-צֶלַע צָפוֹן”
האות פ’. משמעות האות הבסיסית: שפה, גבול, טרנספורמציה שהגבול מייצר – מה שנכנס, משתנה עקב כניסתו פנימה, מה שיוצא, משתנה עקב הופעתו בעולם.
מקביל לאופן בהם החושים קולטים אינפורמציה וכיצד נתונים פנימיים או חיצוניים מעובדים על ידי החושים, התודעה. וכיצד נשמת האדם נעזרת בנתונים החיצוניים לשם תהליך היחס הנכון בין תנועת נשמת האדם ורצונה, לבין התמורות החיצוניות. (דגש על אופן פעולות החושים, בהבדל מאות ע’, שם הדגש הינו על החוש עצמו)
צ – “וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה, רֹקֵם. וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ, חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב, וָוֵיהֶם זָהָב; וְיָצַקְתָּ לָהֶם, חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת”
האות צ’. משמעות האות: 90, האות צדיק, כן משמעותה, האדם הצדיק, האדם העומד בצדקתו “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חבקוק ב’- ד’)
מקביל לחושים, לתנועת החושים כאשר הם פועלים כלפי פנימה, ולא כלפי העולם החיצוני. (דגש על כיוון התנועה של חוש, והיסוד שמייצר את כיוון התנועה, פנימה או החוצה)
ק- “וְעָשִׂיתָ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, עֲצֵי שִׁטִּים: חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו–מִמֶּנּוּ, תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו; וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו, לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו, וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו; לְכָל-כֵּלָיו, תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר, מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת; וְעָשִׂיתָ עַל-הָרֶשֶׁת, אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת, עַל, אַרְבַּע קְצוֹתָיו. וְנָתַתָּה אֹתָהּ, תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ–מִלְּמָטָּה; וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת, עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ “
האות ק’. משמעות האות: חיקוי – “קוף אחרי בן אדם”. כיצד אדם לומד דרך חיקוי, או כיצד הלך לאיבוד לעצמו עקב החיקוי.
מקביל לתהליכי העיכול, יצירת האנרגיה מתהליכי העיכול, כיצד מזון מתפרק וממנו נוצר חיוניות לכלל המערכת.
ר- “וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ, בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, נְחֹשֶׁת. וְהוּבָא אֶת-בַּדָּיו, בַּטַּבָּעֹת; וְהָיוּ הַבַּדִּים, עַל-שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ–בִּשְׂאֵת אֹתוֹ. נְבוּב לֻחֹת, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר, כֵּן יַעֲשׂוּ”
האות ר’. משמעות האות: “רמייה”, כיצד הדבר לובש דבר מה לשם הגנה על פנימיותו ולכן נראה בשונה למהותו.
מקביל לתהליך ההפרשות שהן תוצר של עבודת מערכת העיכול (מזבח וקורבנות)
ש- “וְעָשִׂיתָ, אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן–לִפְאַת נֶגֶב-תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר, מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ, לַפֵּאָה, הָאֶחָת. וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים, וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת; וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם, כָּסֶף. וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ, קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ; וְעַמֻּדָו עֶשְׂרִים, וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת, וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם, כָּסֶף. וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת-יָם, קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה; עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה, וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה. וְרֹחַב הֶחָצֵר, לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה–חֲמִשִּׁים אַמָּה. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים, לַכָּתֵף; עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה, וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה. וְלַכָּתֵף, הַשֵּׁנִית–חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, קְלָעִים; עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה, וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה. וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר–מַעֲשֵׂה רֹקֵם; עַמֻּדֵיהֶם, אַרְבָּעָה, וְאַדְנֵיהֶם, אַרְבָּעָה כָּל-עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף, וָוֵיהֶם כָּסֶף; וְאַדְנֵיהֶם, נְחֹשֶׁת. אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים, וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת–שֵׁשׁ מָשְׁזָר; וְאַדְנֵיהֶם, נְחֹשֶׁת. לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן, בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ, וְכָל-יְתֵדֹתָיו וְכָל-יִתְדֹת הֶחָצֵר, נְחֹשֶׁת “
האות ש’. משמעות האות: שינוי, תהליך חלופת הזמנים, והטבע המשתנה של העולם. העולם בטיבעו הבסיסי בתנועה מתמדת ולכן בשינוי מתמיד.
מקביל לתנועה של כל הגוף שלד שריר, עצבים וכלי דם, עור וכלי העיכול. כיצד הגוף מייצר מקום בחלל, כיצד הגוף מתפקד כיחידה אחת. מהו המסגרת של תבנית הגוף כולו כאשר הוא הושלם בחלקיו.
כאשר המערכת כולה עומדת וכל חלקיה השונים יוצרים אחדות אחת שיש לה איכות עם גוון קונקרטי, אישי, המייחד אותה לבדה.
ת – “וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר–לִפְנֵי יְהוָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”
האות ת’. משמעות האות: סוף התהליך, ההגעה על התכלית, ההגשמה של הרצון האלוהי.
מקביל לעבודה נכונה של המערכת אנושית, אז האדם הוא נר התמיד, וחייו הם אבוקה של אור, תוצאות מעשיו, דבריו ומחשבותיו הם אור, ברכה ושפע ההופך את המבנה האנושי לבית לאלוהות, שם היא מוצאת את האדם בית טוב לדור בו. “וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם”.
פרשנות מרגשת ויפה, תודה 🙂
הי אליאור, תודה.