פרשת משפטים, על מוצא תורת הגלגולים

1- מן ההפטרה, כמו שהיא מחדדת את מרכז הנקודה, הציר של פרשת משפטים:
“כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי, כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ; וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם”
נלמד מכאן כי מיום קבלת תורה זו של עבד עברי, מעולם ישראל לא עקב, ציית, למד או שמר את תורה זו.

2– מן הפרשה לאור הנקודה שאותה מדייקת ההפטרה, על פי ארבעת הרמות של פרד”ס (פשט, רמז, דרש, סוד)
“וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם”

פשט:
חוקים הנלמדים על ידי האל באמצעות האל דרך משה, במישור הסוציאלי, חברתי. חוקים של ארגון צודק למען חברה מתוקנת.
הצדק האלוהי בפרשה זו הינו בסימן מידה כנגד מידה: “נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל . כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה”

אנו לומדים כי האל מתייחס לנושאים מסוימים באופן אישי, חמור וקיצוני, נזכור את נקודה זו:
“כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ–כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים”

3- רמז: “וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם”
היה על הכתוב לומר “חוקים להורות אותם” או “שים חוקות לרגליהם למען ידעו את דרכי”, אך הפסוק אומר “תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם”, כך שחוקים אלו עניינם שיקוף – לִפְנֵיהֶם, החוקים באים לשקף לאדם דבר מה על עצמו.
מה החוקים באים לשקף? ומן ההיסטוריה נראה כי בכל תקופה בית ראשון, האבות לא עמדו בשיקוף שהחוקים ניסו להורות אותם.

4- דרש: “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם”
יש עבד שהוא משוחרר, יש אדם חופשי והוא עבד. מיהו אם כן עבד?

יש באדם ארבעה ממדים שהם עומדים במקביל לארבעת ממדי המציאות על פי דרך הקבלה:
אצילות – נשמה, עיקרון אלוהי, רסיס מן האלוהות באדם (אדון)
בריאה – תודעה, שכל, מודעות, ראש (מחשבה, זיכרון, ריכוז, שינה וחלימה)
יצירה – רגשות. כיצד רגשות משפיעים ויוצרים את התהליך הסומאטי, גופני נפשי.
עשייה – גוף, חומר, עולם החומר הקונקרטי.

עבד הינו אדם שהחלק של “בריאה” שכל וראש, או חלקים תחתונים יותר בקומת האדם, הפכו להיות מרכז ההוויה שלו. במקום שחלק האלוהים, נשמת אדם, שהיא תהייה ראש למבנה האנושי כולו, חלקים תחתונים יותר הפכו להיות מרכז, וכך עיקר האדם נסוג אחורנית, הלך לאיבוד, ונשכח לטובת הטפל והנמוך…
להיות אדם שהשכל שלו הפך לו למרכז, דבר שהוא פופולארי ביותר בחברה הנוכחית, הופך את האדם לעבד, לקשור לחומר, לכפוף לכוחו של החומר. כאשר העיקרון האלוהי באדם שאינו כפוף לחומר, נסוג אחורנית ופינה את מקומו לטובת חלקים נמוכים וטפלים ממנו.

אדם המבוסס על שיכלו מאופיין בדרך כלל בקיבעונות (פיקסציות) מחשבתיות – “החיים הם כך או כך באופן חד ממדי” תפיסות עולם מקובעות חד ממדיות הינן סמן לאדם הנבנה על שכלו בלבד, כאשר רסיס האלוהים שלו אינו קיים בחלל הנפש הפעיל שלו.

אדם שכולו מבוסס על רגשותיו, הינו אדם מתנדנד, חייו הנפשיים אינם יציבים, הוא תנודתי, ולכן עבד לעולם הרגש והתנודות הנפשיות, אחריהן הוא נגרר ללא יכולת בחירה או החלטה… אדם זה הינו עבד לרגש ולגוף, אדם זה קשור לחומר וחייו הרגשיים נפעלים גם מסיבות חומריות.
אדם המבוסס על רגשותיו בלבד מאופיין באי יציבות מתמדת.

אדם שהוא גופו, הוא הגוף, הינו אדם חומרי, גס רוח. חייו הפנימיים כולם הם תגובות חומריות ביוכימיות, חיים של אוכל, שתייה, צרכים גופניים בלבד….
חיי הנפש של אדם – גוף, מוכתבים לחלוטין מצרכי הגוף, ומן השינויים הביוכימיים של שינויי הגוף…
זוהי העבדות המלאה, הגמורה והסופית לאדם.

5- סוד:
תורת הגלגולים היא זו הנלמדת מפרשת “עבד עברי”.. כאשר האדם נקשר לרבדים נמוכים בקומת האדם שלו, צפוי הוא להתגלגל שוב ושוב, למען תיקון העיוות, כיצד הטפל הפך לעיקר והאדם הפך עבד לחומר.. התיקון וסיבת תהליך ההתגלגלות הינה כדי לתקן עיוות נורא זה של שכחה והעדפת העולם החיצוני על פני העולם הפנימי, העדפת גירוי החושים על פני רסיס האלוהים שבאדם.

התקשרות זו לעולם החומר מחייב את תהליך ההתגלגלות של נפש האדם לעוד מחזורי חיים, אז לאור אופי ההתקשרות לעולם החומר, מחייו הקודמים, יקבע לו מחזור חיים חדש נוסף למען ההיטהרות, הלמידה, והגדילה ההכרחית לו לשם החזרה של קומת האדם הנכונה, העומדת על תיקונה השלם והנכון, אז חיי האדם באים להגשמתם המלאה.

יש לקרוא את הפרשה מן הזווית הזו, אז החוקים בפרשה, אינם חוקים נוקשים וחד ממדים, אלא שיקוף נאמן ועמוק למקומו של האדם על תיקון שיש לו לעבור כדי להחזיר עטרה ליושנה, היא המרכבה האנושית הנכונה להגשמת התכלית של חיי האדם.
מכאן שהצדק המקראי של עין תחת עין, אינו אלא “הקב”ה מדקדק חסידיו כחוט השערה” (בבא קמא נ’ ע”ב) ככל שהאדם קרוב יותר, ונשמת אלוהים היא עיקר ההוויה שלו, שם האל מדקדק עמו מיידית, וההשגחה הפרטית נכרת לו בחושיו הרגילים.