“והיסוד הששי, הנבואה. והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב”שכל הפועל”, וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.”
אומר רמב”ם: שלא מתאפשר לו להאריך ולפרש את הכלל הגדול הזה, הוא יסוד הנבואה שקיים באדם באופן פוטנציאלי. וכן הוא אומר שהנבואה היא שורש החכמות כולן.
עוד הוא אומר, שכל ספרי הקודש של תורה ונביאים והסיפורים שיש בתוכם, אין הם אלא עדות על נושא הנבואה.
לכל טקסט שנכתב יש שלוש זוויות:
א- האדם שכתב
ב- התוכן הנכתב
ג- מהו הדבר שכתב את התוכן דרך האדם הכותב
ספרות המקרא נכתבה על ידי נביאים. מעצם היות הנביא כותב טקסט, הרי שיש בטקסט כמה מישורים;
א- התוכן שאותו כתב הנביא
ב- האנשים עליהם הכתוב מכוון
ג- ההשראה או הדבר שכתב את התוכן דרך הנביא
ד- הכתוב כולו משאיר רמיזות והנחיות, דברי הדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.
אופני ההדרכה ממוקמים בתוך הסימבוליקה של הסיפור. הסיפורים המקראיים מייצרים שפה, שפה שאינה מילולית, אלא מושגית. מושגים שנלמדים מתוך הסיפור, מתוך תוכן או מסה נבואית, וכך שפת המושגים שהנביא בונה, הופכת לרמיזה ולהדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.