עיקרי האמונה על פי הרמב”ם, התקבלו על כלל חלקי העם היהודי ללא עוררין. היו שניסחו את העיקרים בסדר או באופן אחר, כגון ר’ סעדיה גאון שניסח עשרה עיקרים, או ר’ חסידאי קרשקש בספרו “אור השם”, שם הוא מנסח שישה עיקרים. עניין ניסוח העיקרים ביסודות אמוניים, הינו לנסח את היסודות שעליהם המציאות כולה נשענת וממנה היא מורכבת. המילה “אמונה” בזמנו של רמב”ם כיוונה ליסוד שעליו המציאות מושתתת. כך ש”אמונה” הינה מושג יחסי. האחד מאמין באלוהים ואילו השכן ממול אינו מאמין באלוהים. לא זאת כוונתו של רמב”ם שכתב בתוך קונטקסט חברתי ותרבותי שהמילים “אמונה” לא כוונו לעצם ההכרה הדתית, אלא להבנת המציאות והיכולת להתייחס אליה באופן הנכון. מכאן שוויכוחים תיאולוגיים בין דתות, בימי הביניים, היו על תפיסת העולם ועל הבנת היסודות שעליהם המציאות כולה מושתתת. המשמעות של המילה “דת” כוונה לתפיסת העולם הנכונה, והבנה נכונה של האדם בתוך עולמו, והיסודות מהן המציאות נוצרה. מתוך כך נובעת ההבנה לגבי מקומו של האדם בעולם והחובות המעשיות הנובעות מתפיסות אילו.
בתוך 13 יסודות האמונה של רמב”ם, שכאמור אין עליהם חולק, היסוד השישי מנסח עיקרון בסיסי הקשור למבנה הבריאה, בתוכה האל מנבא את בריותיו. אין האל מנבא רק לבני ישראל וליהודים, אלא לבריותיו. יסוד הנבואה ביהדות הינו היהלום והמתנה שבאה לעולם דרך היהדות, אך הנבואה כדרך אינה שייכות רק ליהודים, אלא היא באה לעולם דרכם. “תנא דבי אליהו, מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אשה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו, רוח הקודש שורה עליו” (שערי קדושה, פרק ג’, ז’. חיים ויטאל)
כשם ש”טאו” של לאו טצה הסיני אינו מכוון רק לסינים, אלא לאדם באשר הוא, כך הנבואה ודרכי הנבואה אינם שייכים ליהדות, אלא עברו דרכה לעולם ולאנושות.
כך מנסח רמב”ם היסוד השישי המתייחס לנבואה ב13 יסודות האמונה, הוא ניסח אותם בהקדמה לפרק חלק ממסכת סנהדרין העוסקת בנושאי האמונה היהודית.
“והיסוד הששי, הנבואה – והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב”שכל הפועל”, וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.”
הרמב”ם בא ומראה כי נבואה הינה תהליך אורגני טבעי ומולד, פוטנציאל הממתין לאדם. זרע הנבואה שתול בתוך המבנה האנושי ומחכה להתעוררותו. ביסוד זה הרמב”ם מציין את החובה “לדעת” את נושא זה, כאשר הידיעה הינה תוצר של התנסות ישירה ולא של הגות עיונית בלבד. הוא מראה כי על האדם לזכך את נפשו, ואז נפשו פנויה לקבל מן ה”שכל הפועל”.
הוא מגדיר שלושה שלבים לנבואה:
א- העבודה של האדם על הרגשות והתחושות – הזדככות הנפש. (נפש בקונטקסט הזה, מתכוון לתנועה הרגשית שיש באדם במובן הטבעי)
ב- הנפש נכונה ומסוגלת לקבל את “צורת השכל הפעיל” שזהו החלק האלוהי שבאדם. חלק שרדום, שאינו פעיל, אך הופך לאקטיבי ולמודע כאשר האדם מכין את הקרקע דרך העבודה הרגשית. במקום זה האדם מוכשר להתנסות בחלקים גבוהים בתוכו. (שכל פעיל הינו החלק האלוהי הגבוה שיש בכל אדם)
ג- תהליך ההשתוות בין האדם למציאות הגבוהה ממנו, ה”שכל הפועל” באדם נדבק ב”שכל” גבוה ואז מתאפשרת האצלה של שפע על האדם. (שכל פעיל החיצוני לאדם, מתכוון לישות נטולת גוף, מלאך, ישות אינטליגנטית שאינה נראית בחוש העין, אלא בחוש השכל הפעיל באדם, שם נוצר המפגש עם ישות זו)
“אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב”שכל הפועל”, וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ”
האדם זוכה בדבר מה שהוא לבדו לא היה יכול או מסוגל לגעת במקומות שעליהם הגיע במצב זה. אילמלא השפע הבא ממימד גבוה ממנו הנשפע עליו. חלקו של האדם בתהליך, הינו לבנות בתוך עצמו את האיכות הזהה ל”שכל הפעיל” ואז באופן טבעי לחלוטין מתרחש תהליך ההשתוות או תהליך “כלים שלובים” בהם הגבוה והנמוך משתווים, מתאחדים וזורמים זה לזה.
סיכום: רמב”ם מראה כי היסוד הנבואי הינו חלק מן המבנה הטבעי של האדם, אשר אותו הגרעין הנבואי, ממתין להכשרתו במובן המודע והקוגנטיבי.