פרשת “ראה” – ברכה או קללה, תלויה בדרגת הראייה

“רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה, וּקְלָלָה” (דברים י”א, כ”ו)

הכול תלוי בראייה. אם רואים יש ברכה, כאשר לא רואים, אין ברכה. הקללה הינה תוצר ישיר של אי ראייה. הנקודה היא שלכול אדם יש יכולת ראייה כלשהי, כל אחד רואה. אין הכוונה ליכולת הראייה של איבר העין אלא ליכולת של האדם להבין דרך מה שהוא רואה את המציאות כמו שהיא, את היסודות הבסיסיים שעליהן המציאות מושתתת. כלומר אופן ההבנה של האדם את עצמו ואת המציאות שבתוכה הוא חי, זה מה שמכונה “ראייה”.

שמואל הנביא מכונה “הרואה”: “כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה: כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה” (שמואל א’, פרק ט’- ט’) הנביא מכונה “הרואה”, עקב ראייה ברורה של המציאות.

ראייה מסוג זה מביאה ברכה, הליכה בדרך ללא הבנה מביאה קללה. כיוון שאף אדם אינו מתחיל את דרכו בהבנה צלולה ונכונה, הוא נידון בתחילת דרכו ל”קללה”, כלומר לקשיים, למהמורות ולכול הניסיונות שלאחר מכן, אם יבין וילמד הרי שיגשים את הראייה הנכונה.

לכן אין ברכה שהיא תוצר של עשייה עיוורת. עשייה מסוג זה תמיד מובילה ל”קללה”.

מכאן שעל האדם לעשות כמיטב יכולתו על מנת להבין ולראות את עצמו ואת מציאותו באור בהיר, באופן הנכון, על מנת לחסוך לעצמו כאבים ומהמורות, ולהצליח להגשים את הסיבה שלשמה הוא פה בעולמו.

מכיוון שהלב, הוא זה שיודע, רואה, שומע, מבין ועוד… (הלב כמימד תודעה באדם שיש לפתח על מנת להגשים את יכולת הראייה) הרי שהדרך לראייה נכונה וצלולה, עוברת דרך התפתחות ה”לב”.  והתפתחות זו קשורה “אינטיליגנציה רגשית”, הבנה של דקויות רגש והידיעה הנובעת מחוויה רגשית.

חוויה רגשית אינה אבסולוטית כי אם יחסית, אך האינטיליגנציה הנובעת מהתפתחות הלב, מביאה עימה את הידיעה של היחס הנכון בין חוויה יחסית ומה חוויה זו מציעה על השלם והמוחלט.

לכן הלב הינו השער לסוג הראייה המביאה ברכה.