פרשת בהר, מְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת, אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם

“וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה, אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר. אֲהָהּ, אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ, כָּל-דָּבָר. עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים, וּמְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת, אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם” (ירמיהו לב –טז,יח)

על העיקרון של העברה בין דורית: “אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה” (ירמיהו לא, כח)

על פי עיקרון זה, לא ניתן למצוא בעולמינו ילד שנולד “דף חלק”. כל ילד ללא יוצא מן הכלל, נושא כבר בלידתו את תוצאות מעשי ההורים שלו, ומתעתד לסבול ממעשי הוריו על לא עוול בכפו, ללא שום קשר למעשיו ולנטיות האופי המולדות שלו.
דבר זה מראה כי במקרים רבים ההורים עשו דברים, שהתיקון למעשיהם (במקרה הטוב והאופטימאלי) מתרחש על ידי הילדים שלהם, כאשר הם יגדלו. ובכל מקרה, הילדים צפויים לסבול בחייהם האישיים מגורמים הקשורים למציאות הפרטית הקשורה לאישיות ולקו החיים שלהם, אך יותר מזאת, הם צפויים להיתקל במהלך חייהם במהמורות רבים שאינם קשורים כלל אליהם באופן ישיר, אלא שהם קשיים ומורכבויות שונות שהן תוצר של ה”ירושה”, (שלרוב היא אינה קלה ואינה נעימה) שירושה זו הינה חלק מן הדרך שהם מחויבים להתמודד עימה.

מה קורה במקרים בהם ילד קיבל “ירושה” לא נעימה מהוריו, שהוא לא מצליח לתקן אותה עקב הקושי הפרטי ועוד סוגים של התמודדויות שהופכות את דרכו לבלתי אפשרית?
במקרים אלו הדור הבא מקבל “ירושה” טעונה וקשה יותר להתמודדות, וכך הלאה, מדור לדור. עד שיקום אדם שיהיה בכוחו לשאת על גבו את תוצאות ה”עוונות”, המעשים של אבותיו, במקביל לחייו הפרטיים, ולתקן את כל המכלול כולו כיחידה אחת.
אדם זה הינו איש מעלה יוצא מן הכלל, ובדרך כלל – כל אדם מצליח להתמודד “ולתקן” במידה מסוימת את תוצאות החיים של הוריו, כפי יכולתו, כפי הבנתו, על פי הקושי וה”ניסיונות” שהוא עצמו עמוד מולם באתגר של חייו הפרטיים.

האחריות ההורית אם כן, הינה בשלושה כיווניים:
א- כלפי ההיסטוריה המשפחתית: על כל אדם להכיר ולחקור היטב את שורשיו, מכיוון שידיעת ההיסטוריה המשפחתית, תאפשר לו הבנה רבה על מצוקות מסוגים שונים שהוא עצמו חי אותם, שאינם תוצאה ישירה של חייו הפרטיים, ומתוך התבוננות זו, יש אפשרות לריפוי עמוק.
ב- כלפי עצמו: מעצם הכאב והקושי נובע הצורך להתמודדות. הכאב מניע את האדם לפעולה, ממנה נובע תהליך התיקון והריפוי.
ג- כלפי ילדיו שלו, כלפי הדורות הבאים: אף הורה, אימא ואבא, אינם מעוניינים (באופן טבעי) ללדת ילדים ולהביא להם במקביל קושי וייסורים. כל הורה (באופן טבעי) רוצה עבור ילדיו את הטוב ביותר, רוצה שהם לא יעברו את מה שהוא עבר, רוצה לראות את ילדיו מתפתחים, גדלים, שמחים, מאושרים…

אחריות ההורה במובן הזה, הקשורה לאיכות החיים של הדורות הבאים, מחייבת את הורה ללקיחה של אחריות מסוג שאינו קל כלל. עליו לקחת על עצמו “סבל מרצון” סבל שהוא ירושה מאבותיו, להתייחס לסבל הזה, להכיר את ההיסטוריה שלו, לפתח בקרבו את החמלה, את הסליחה, את המוכנות לכניעה מלאה לנושאים קשים ומורכבים, בכדי להביא ל”המסה” של המסה הכבדה של ההיסטוריה הלא פטורה שהוא נושא על גבו בכל מקרה (בין אם הוא מודע לזה או לא)

על ההורים לעמוד במקומם, לא להאשים, לא לנסות להעביר את הקושי למשהו אחר, לא לכעוס על “גורל קשה”. אלא להיכנע ולקבל את המציאות כפי שהיא, מתוך ההבנה על האחריות הבין דורית ועל הרצון הבסיסי ליצור עתיד טוב יותר עבור הילדים.
אז כל אדם וכל הורה מהווה צומת, דרכו מתאפשרת דרך חדשה כלפי העתיד.

הקסם הנפלא להתבוננות:
אם קם אדם, הורה, המבין את הסבל של ילדיו, ומבין את חוסר האונים שבקושי הגדול, של סוגי בעיות ומצוקות רבות אותם כל הורה פוגש כאשר הוא והיא מגדלים את ילדיהם. והם עוצרים ומתבוננים פנימה לתוכם. בתוכם קיים כל התוכן המועבר מדור לדור (אותו הם עצמם הורישו לילדיהם)  אם ההורים הצליחו לגעת במישור של התוכן המועבר מדור לדור, ולשנות את עצמם, ולתקן בתוכם גישה לא מאוזנת, מצב רגשי מורכב, מצבים שונים של דרכי התייחסות לא נאותה וכל הלאה…
הפלא הגדול הוא שמעצם התיקון של עצמם, האם והאב, הילדים מייד יוצאים נשכרים מתהליך השינוי המתקן.
במקרים רבים, כאשר רואים בעיות חברתיות או התנהגותיות מורכבות בקרב ילדים, כאשר ההורים עצמם ללא קשר לילד, מייצרים בתוכם תהליכי מודעות, ריפוי ושינוי של גישות יסוד (המתחילות בדרך כלל בלקיחת אחריות מלאה על עצמם) אז ניתן לצפות ולראות בשינוי מפתיע ועמוק בקושי של הילד עצמו.
במקרים רבים ריפוי של הילד, מתחיל בריפוי של ההורה עצמו, עקב השרשרת ארוכת הדורות של “העברה בין דורית” אותה הדורות הקודמים, לא יכלו לתקן, אך היום אנחנו, הדור שלנו, ניצב במקום בו קיימת אפשרות (קלה יותר יחסית לדורות קודמים) להבין ולתקן את מהלך הדורות הקודמים שאנו כולנו נושאים בתוכנו.

חוק השמיטות, עיקרון השבע, שהוא עצמו חוק אלוהי דרכו נברא העולם, מלמד ומראה כי כל שבע שנים, יש לכל אדם “שעת רצון”, זמן מסוים שאז קל יותר לתקן ולעשות את העבודה של תיקון דורות קודמים.
חוק השמיטות מראה כי גיל חמישים בחיי האדם, הינו גיל עם משמעות עצומה. בגיל זה האדם יוצא לחופשי, וחוזר למקורותיו הראשוניים. בגיל חמישים קיימת האפשרות לשחרור מלא מן הקושי הגדול של המטען ה”גנטי” מן הדורות הקודמים. אז קיימת האפשרות לאינדיווידואליות מלאה.
אלא אם כן האדם יבחר אחרת: “ואִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁו אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם” (שמות כא, ה-ו)
גיל חמישים הינו זמן שמיטה בחיי האדם שם נפתחת הדלת לחופש המלא, או לחילופין (עקב כוחו של ההרגל) לשעבוד הסופי.