פרשת מצורע, זיהוי הזדמנויות

1- ראש, פרשה:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם” (ויקרא י”ד, לג-לד)
האל עצמו , הוא נותן החולי, והוא מציע את דרך ההחלמה.
נתן מחלה ונתן תרופה, נתן משבר ונתן דרך יציאה ממשבר.
ברא סבל ונתן דרך ליציאה מן הסבל.
מעמיד אדם מול קושי, מראה ומאפשר גדילה ממקום זה.
יוצר שבר ומשבר, ומביא גאולה לרוצה בכך.

2- תוך, הפטרה:
“וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ, עַל-הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. וַיְהִי, כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, וּסְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר, בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. וַיְהִי-לוֹ, כֵּן; וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת” (מלכים ב’, ז’ – יז- כ)
השליש ראה רק את הקושי, רק את המשבר, לא הצליח לראות את ההזדמנות שהמשבר מציע.
הוא ראה “מציאות אובייקטיבית” כמו שהוא מבין אותה, מתוך ראות עיניו.
ממקומו שלו. ההזדמנות שמציע הנביא, נראית כזב מתעתע בעיניו.
הוא אף חש לגלוג על ההצעה של הנביא, לראות שפע עצום האפשרי דרך שעת קושי, צרה ומצוקה.
הוא מעדיף להישען על דעתו, על ניסיונו, על תבונת החיים שלו עד לנקודה זו.
ניסיונו שנצבר עד למקום זה, עומד לו למכשול גדול ויסודי, סוג התבונה שרחש עד למקומו זה, יצר בתוכו תהליך אינטלקטואלי, שכלי, לוגי. הוא מתבונן בדברי הנביא, ורואה רומנטיקן הוזה.
הוא שוקל בדעתו את ההסתברות לדברי הנביא, לאור חשיבה “ליניארית” הגיונית, הוא מבטל בגיחוך את האפשרות שמציע הנביא.
חסר הוא אמונה, פשוטה המאפשרת זיהוי של ברכה ודלת ליציאה מתוך מצב כאוטי.
חסר הוא את הקול האינטואיטיבי, היודע לחוש חדש, לזהות בהתפתחות של דבר חדש.
חסר הוא את החלל הנפשי של “אי ידיעה” דרכה הדבר נודע.
על כך הוא נהרג, על כך מת.
על הזדמנות אלוה שבאה בדרכו, והוא פסח מעליה בקרירות אינטלקטואלית.

3- סוף, אנחנו, היום:
לא למהר ולשפוט את מה שלא מכירים.
לא להזדרז לקבע את החדש, המתפתח. את הניצן הזקוק לזמן כדי לומר את עצמו ביסודיות הניתנת להבנה.
לא לבטל על הסף את האחר, את השונה, את מי שנראה אחרת, מדבר אחרת, אומר דברים הפוכים לדעתנו.
לא ליצור עולם דיכוטומי של טוב ורע מוחלטים.
לא להגיב מהר מדי.
כן להקשיב, ולנסות להבין את מקומו של האחר.
כן להאט את קצב התגובה האוטומטי, כדי לאפשר זמן להתהוות של דבר שאולי יביא עימו ברכה.
כן להיפתח לאפשרות ש”אני קטן, יודע קצת, חלק מן המכלול העצום, אני גבולי, קטן ומצומצם”.
כן לפתח מקום שתמיד שואל, חוקר, מתבונן, מעמיד את הקיים בבחינה, בניסיון, כדי לבדוק אם יש משהו סמוי שאולי עוד לא נתגלה עד כה, אולי פוספס, אולי הושמט עקב המהירות ואי תשומת הלב לפרטים הקטנים, שהם בונים את עיקר המציאות.
כן להעדפה שהאדם משרת של תהליך, ולכן יכולתו לגדול, יכולתו להגיע למקומות נוספים, הממתינים לו, תלויה ביכולתו לשים עצמו משני לדבר אותו הוא משרת.