מחיר השיכחה יקר ביותר. כאשר המערכת החיסונית (שהיא הקשובה ביותר לתנודת הפעפוע הבאה מן הלב) אינה קשובה יותר, מתרחש בתוך מערכת פיצול בין היסוד האינדיווידואלי, הייחודי, לבין צדדים אחרים שהפכו לדומיננטיים יותר מן הקול המפעפע.
פיצול זה גורם למצב דיכוטומי הדומה לשני אנשים האוחזים בהגה, או לשני כוחות עם אופי שונה שאינם יכולים לדור תחת קורת גג אחת. כיוון שהם מדברים בלשון שונה, עם שפה אחרת, ואין הם מבינים זה וזה. דבר הגורם ברוב המקרים לעימותים ולבסוף למלחמות עקב אי ההבנה הבסיסי.
יוצא שמחלה אוטואימונית הינה מלחמה של האדם בעצמו, בין שני כוחות המבינים את המציאות אחרת לחלוטין.
ומכאן הסימפטומים של כל סוגי המחלות האוטואימוניות שהן למעשה תוצאות המלחמה בין שני כוחות מנוגדים בתוך המערכת.
האדם יוצא למלחמה כנגד עצמו. במלחמה זו אין מנצחים, יש רק מפסידים. מכאן הקושי הגדול של תופעות קליניות אשר במקרים רבים גורמים לתשישות עמוקה ביותר לאחר גל של מלחמה מסוג זה.
המלחמה אינה מתקדמת לשום מקום, האדם כמו שעומד על מקומו ואינו זז לשום כיוון, מעבר ליצירת קשיים רבים בחוויית ההווה שלו, עקב ריבוי התופעות הקליניות.
בדרך כלל המקום הצומח באדם שמתנגד לקול המפעפע, הבא מן הלב, מתחיל בסוג של אירוע שהאדם חווה, אשר מחדיר לתוכו דינאמיקה נפשית שאינה טבעית לו, אך הוא האדם אינו יכול להתנגד לה. דבר המתרחש לאחר זעזוע או טראומה, או אורח חיים המכתיב לאדם תהליכים שאינם אופייניים לו, כמו חינוך והשפעות חברתיות שאינן הולמות ואינן מתאימות לנפש האדם.
אז צומח באדם (באופן הדרגתי) סוג של “אישיות שנייה” המציעה לאדם לאור היותה בעלת אופי ונטייה שונה, מהלך חיים שהאדם בטבע הבסיסי שלו, אינו מעוניין בה כלל.
ככל שאישיות שנייה זו (איכות התנהגותית מסוימת, נתיב התנהגותי לאור שוק או זעזוע, השפעה של אדם חזק על חברו הגורם לחברו ללכת ולהתנהג באופן הרסני לאדם וכך הלאה..) מתחזקת בתוך התודעה של האדם, נוצר יותר ויותר הקונפליקט שלבסוף מוביל למלחמה חזיתית בין שני “האנשים” הגרים באותו הגוף.
מאבק זה, כאשר הוא נמשך לאורך שנים ללא פתרון אמיתי (במובן של ההחלטה מי הוא הקול המרכזי בתוך המערכת) יוצר תוצאות בתוך המכלול הנפשי של האדם אשר האיכות הבסיסית שהיא תוצר ישיר של המלחמה, הינה תשתית פנימית של רצון סמוי להרס עצמי.
מתחיל להתפתח באדם תהליך הדרגתי של הרס עצמי, שהוא למעשה תוצר המלחמה ללא הפתרון הנראה לעין. ואותו התוצר – ההרס העצמי, לאט לאט לאורך השנים הופך לתשתית בפני עצמה בתוך המערכת, כאשר הדיבור של אותה התשתית, אותו הקול של ההרס העצמי הינו:
“העדפה שלא להיות פה, העולם הזה אינו טוב, אין לי כאן מקום שבו אני יכול לנוח, להתפתח, לגדול למקום עליו הייתי אמור להגיע. המקום הזה הוא מדבר, שממה, זוועה, גיהנום. לכן הייתי רוצה ומעדיף לא להיות פה כלל, אני לא רואה עתיד, אני מותש ממאבק שאין לא סוף”.
למרות שדיבור מעין זה הינו סוג של הרס עצמי עם נטייה התאבדותית, אין הדבר מגיע למקום זה בתהליכים אוטואימוניים, אך הקול של ההרס העצמי מביא עימו את סוג הגוון והדיבור הזה (שלא מגיע עד לרמה של רצון התאבדותי, אלא מדבר את הייאוש העמוק עקב תהליך ללא התקדמות אשר מתיש מאוד את האדם, וגורם לתחושת אובדן המקום הראוי לאדם לחיות בו)
למזלו של האדם, הדינאמיקה המתוארת פה נדירה ברמות אלו, שכן תהליך זה הופך מייד לגופני, דבר ה”מציל” את האדם מעימות חזיתי שלו מול עצמו.
כאשר הדבר הופך לסומאטי, לגופני, כובד המשקל של המורכבות הקיימת עובר לגוף ומשחרר את האדם בנפשו מעיסוק ישיר בנושא זה, עד למקום בו האדם יגדל ויפתח את הכלים הפנימיים הדרושים לו לעבור את המשוכה של דבר שחדר עליו שאינו טבעי לו.
עד למקום בו הוא יציב, בשל, בוגר וחזק דיו כדי להתמודד עם עצמו, והחליט מהי הדינאמיקה הנפשית שהיא “אני, וכל שאר סוגי הנתיבים הפנימיים שוליים ואינם נוגעים בי יותר, ואינם מכתיבים לי דרכי התנהגות שאינם אני”
אז האדם מבריא באמת ממחלות אוטואימוניות
ברוב המקרים, סוג המחלה האוטואימונית וכן מקום הופעתה, והסימפטומים של הופעת החולי, עוצמתם של הסימפטומים, האיכות המתלווה איתם:
דמעות, תחושת שריפה, תחושת קור או חום, כאבים ואיכותם – דוקרים, מעקצצים, עייפות, טשטוש מחשבה, ועוד..
כל אלו חושפים ומגלים את הדרמה הפנימית של אותם כוחות מנוגדים, מי נלחם במי ומדוע, ועל איזה בסיס נוצרה מלחמה זו.
עקב הקשר הישיר בין סימפטום גופני לתהליך המקביל בנפש האדם שהיה זקוק לתהליך הסומאטיזציה לשם זמן הנצרך לבשלות עמוקה יותר.
במאמרים הבאים נרחיב על הקשר בין הסימפטום הגופני, סומאטי, למצבים נפשיים, במחלות אוטואימוניות ומה משמעותם, ועל מה הם מצביעים.