“וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת”
אלה הם לוחות הברית כמו שאלוהים רצה. לא היה כתוב עליהם דברי מצווה והלכה, כי אם דברי חשק ואהבה, דרך הנבואה ורוח הקודש, דרך הקשר הישיר ואישי לאלוהות.
כמו שהאדם נבנה להיות מקדש נושם וחי את האלוהות. דברי לוחות הברית הראשונות לא הראו כי את המצווה האחת, היחידה. היא המצווה המורה את דרך הנבואה ורוח הקודש, דרך החיבור והקשר הישיר, דרך ההגשמה של חיבור העולמות ותיקונו דרך נפש האדם.
המצווה המחברת אדם ואלוהים ליחידה אחת, להיכרות אישית ואינטימית עם האלוהות. לחיי צוותא וצעדים משותפים בעת האדם חי חיי שעה וחיי עולם המקביל.
“וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר”
נודע בשבירת הלוחות, הלוחות הכתובות באצבע אלוהים, כי לא ניתן למוסרן לקהילה, לעם, לציבור אנשים.
נודע כי לוחות אלו אינן נתפסות על ידי קבוצה מרובה של אנשים.
נודע כי קבוצה גדולה אף סותרת את האפשרות של מסירת מכתב כתוב באצבע אלוהים.
שבירת הלוחות מהווה את שבירת החזון של משה, ששאף להפוך את כלל ישראל לנושאי מכתב האלוהים. לא צלח הדבר, ואף נכשל עמוקות, כיוון שאלוהים וקשר אינטימי עם אלוהים לא יכול להיות דבר הנמסר בציבור ולציבור.
זוהי הייתה היווכחות קשה במיוחד למשה, שכמו והקיץ מחלומו ומחזונו, לעם שלם הנושא דבר אלוהים בקרבו.
והינה בחרון אפו:
“כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ”
ללא פקפוק וללא מצמוץ העין, הרג איש באחיו כשלושת אלפים אנשים. יכול היה לחנך, להסביר, להעניש, ועוד.. אך בא והרג.
עקב שבר החזון והחלום למען עם נושא דבר אלוהים, נתהווה קשר עמוק יותר, אינטימי יותר בין משה ואלוהים:
“וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ”
באמת משה קיים ומילא במלואו את צוואת לוחות הברית הראשונות, קשר עמוק, אישי ואינטימי עם האל.
משה הבין, כנראה, כי התיקון האפשרי לעם כולו, זהו כינון יחסים שלו עצמו עם האלוהות, וכך הפך הוא עצמו למקדש חי ונושם לאלוהות.
תיקון זה חייב יצירת קשר מחודש, עם תנאים חדשים וגלוי חדש של צדדים באלוהות:
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ”
משה ידוע מול האלוהות בשמו האנושי, הפרטי.
אין זה כך בנביא יחזקאל, שם האל מכיר אותו בשם המין האנושי:
“וַיֹּאמֶר, אֵלָי: בֶּן-אָדָם עֲמֹד עַל-רַגְלֶיךָ, וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ” (יחזקאל, ב’,א’)
החיבור המחודש, האינטימי והקדוש בין משה לאלוהים, הוליד אפשרות נוספת:
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים…. וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים”
משה הוא מפסל הלוחות, הוא הכותב את דברי האל על הלוחות.
כעת לוחות הברית כתובות בתבונה האנושית, באינטרפרטציה האנושית את דברי האל.
כעת הברית כמו שמשה כתב אותה, ניתנת להעברה לעם, לקהילה, לעדה, לקבוצה אנושית.
ויש בברית זו הלכה ומצוות, כמו שמשה הבין מן האלוהות. על הלוחות כתובה דרך ההלכה, דרך הציווי המגיע מחוץ לאדם, מחייב, מאלץ ומכריח לציית.
בתוך לוחות אלו קיים סוד גנוז, עמוק, בין המילים, בין השורות, ניתן לחוש את “קול הדממה הדקה” של האל המבקש את האדם, את הברית האישית, האינטימית בה האדם הופך מקדש נושם וחי לאלוהות כמו שהאל רצה וכיוון לדבר מלכתחילה.
בלוחות הברית השניות יש את הציווי החיצוני, ההלכתי, הניחת על האדם ללא קשר למזגו הפרטי.
וכן גנוז בהם רצונו הראשוני של האל, הקשר האישי, האינטימי, הייחודי עם כל אדם ואדם.
אלה הם לוחות הברית הראשונות שעדיין ממתינות בשקט ובמתינות לאדם שיבוא ויחיה ברית נשכחת זו.
אהבתי. כתבת ברור, לא ארוך מידי ומחובר לאדם הפשוט דהיינו, אני. תודה
תודה צולי, חיבוק גדול