פרשת תצווה, הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה

מן ההפטרה

“אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֺנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.
וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, צוּרַת הַבַּיִת…. וְכָל-תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם, וּכְתֹב, לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת-כָּל-צוּרָתוֹ, וְאֶת-כָּל-חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם” (יחזקאל מ”ג, י’)

מדוע הכלימה מהווה תנאי ללמוד התוכנית, הצורה והחוקים של בית המקדש החדש על פי יחזקאל?
“וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ….”

א- ההתבוננות והלימוד של תכנית בית המקדש, משקפת לאדם כיצד אלוהים רואה את קומת האדם.
המקדש הינו בדמות האדם כמו שאלוהים ביקש שכך הוא יהיה.
המקדש הינו בצלם אלוהים ובדמות האדם.
לכן כאשר אדם מתבונן בתכנית המקדש, הוא למעשה מקבל שיקוף מאלוהים עצמו על מצבו, על מקומו החסר, על היחס על היכן שהיה אמור להיות להיכן שהוא כעת.

ב- שיקוף מאין זה כואב ואכזרי בישירות ובטוטאליות שלו, אך הוא הכרחי לשם הפיכת האדם למקדש. משום שהאדם הוא זה הבונה בית מקדש ורק אם הוא כבר במקום שהוא עצמו מקדש, רק אז יש בידו לבנות בית לאלוהים. אם האדם אינו במקום זה, אין הוא עצמו מקדש לאלוהות, לא ניתן בידו האפשרות לבנות בית לאלוהות.

ג- הכתוב מבדיל בין שני צורות אדם:
האחת שחשה כלימה מעצמה וממעשיה
ואליו השנייה שאינה כזאת, ואולי אף מתמרדת כנגד השיקוף שאמור להביא את האדם לחוש כלימה.
המשך תורת המקדש מיועד לאדם מן הסוג הראשון, לזה החש כלימה. תורה זו אינה יכולה להתייחס ולהוות קרש קפיצה למקום גבוה יותר לאדם השני שאינו חש כלימה ואף סולד מן האפשרות שמשהו בקרבו אולי מחייב תיקון ושינוי, לאדם זה אין תורת המקדש מיועדת.
(מקום זה של כלימה, הינו זמני בלבד, אין בכתוב שום הכוונה לביסוס אשמה, גינוי, חרטה וכלימה נצחית. מצב של אשמה קבועה בנפש, אינה אלא חולי נפשי, והכתוב אינו מכוון למצב זה. הכתוב מבקש כלימה במצב זמני המנקה, מצחצח את נפש, מחטא את האבק המצטבר, ומכשיר את הקרקע לשלב הבא, הוא שלב בניית האדם כמקדש לאלוהות)

ד- תכלית הכלימה הינה להביא את האדם למקום ה”אפס” למקום הראשוני שמשם החל מבנה האישיות שלו להתהוות. הכלימה הינה חזרה לחוויית ה”כלום”, הלא להיות, שמראה לאדם שכל מה שיש בידו, כל מה שבנה בתוכו, כל דבר שהוא מיחס זכות לעצמו, אינו אלא אפס גמור… אין דבר שעומד לו לזכותו, כל מה שעשה שחשב שיש לו… למעשה אין לו.

ה- מדוע אין לו?
מדוע האדם זקוק לשיקוף המוביל לכלימה?
מה האדם שכח בדרכו – שהוביל אותו לבניית חיים שאינם בעלי ערך אמיתי?
כיצד קרה שמלכתחילה הוא חיי חיים שסופם כלימה?

ו – בפסיפס אדם החלק המרכזי, החלק שהוא עיקר האדם, החלק שאם הוא לא נוכח ביישות האנושית, אין האדם אלא קליפה זמנית, הוא חלק האלוהים באדם השוכן בליבו, במרכז הווייתו.
“זֹאת, תּוֹרַת הַבָּיִת: עַל-רֹאשׁ הָהָר כָּל-גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים–הִנֵּה-זֹאת, תּוֹרַת הַבָּיִת” (יחזקאל מ”ג י”ב)
כאשר חיי האדם, מבנה אישיותו, אורך חייו, בחירותיו והחלטותיו, כולם נובעים מחלק אלוהים שבלב האדם, אז חיי האדם מהווים מקדש לאלוהות, אז אין הכרח בכלימה.
כאשר חלק האלוהים באדם נעדר, הרי שחייו חיי שעה, חיי תגובה ליצר לגירוי החיצוני. העולם מבחוץ מנהל את חיי הנפש שלו. אז חייו הם חיי כלימה.
כדי שאדם יבחין באפשרות לכלימה, יש הכרח שקול אלוהים בחלל הנפש שלו, יוותר חי, למרות הגלות בתוך חיי החומר של תנאי העולם ותנועתו (גלות מצרים)

ז- על איכות קול “רסיס אלוהים” בנפש האדם:
קול אלוהים הינו “קול דממה דקה”
אין הוא רועש, אין הוא מצווה, אינו מכתיב, אינו מגנה, אין בו משמעת, אין הוא מאלץ, הוא לא מכריח ולא מייצר דרך מייסרת. אין בו כאב ולא ייסורים.
קולו קול רך, מאפשר, מבין, מוביל לתבונה, להבנה, לאהבה, לשכינה מלאה בקיים.
יש בו מנוחה, רעננות, חיים, התחדשות. יש בו שמחה וחדווה.
קולו קול נועם המראה, מאפשר ומציע על כיוון, מעולם לא מאלץ, לא מכריח.
קולו קול אהבה.
אין בקולו פיצול, חלוקה או קונפליקט.
קולו שלם ואחיד, מביא עימו את טעם האחדות של הבריאה כולה.
אין בו הדחקה וגנאי לחלקים אחרים באדם. קולו ונוכחותו הבאה מן האחדות, נותנת לכל צד באדם רלוונטיות מלאה, ומראה לכל צדדי האדם את מקומם ואת הכרחיותם לקומת האדם השלם.
קולו מאחד כל פרט, מכאן אהבתו, מכאן כוחו.
קולו הינו קול הגאולה והשיבה הביתה.
חסרונו הינה גלות, שיבתו הינה גאולה.