המציאות שקדמה לחניכה של משה כנביא:
” וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים.” (שמות ב’ כ”ג-כ”ה)
1. בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם – תקופה ארוכה עברה, הימים עוברים וככל שהם נעים במרוצה, הם פועלים בשיכחה על האדם. האדם שכח, את אבותיו, את מקורותיו, את האדמה שממנה בא, את יסוד החירות הבסיסי שהיה שייך לו. האדם שראוי שיהיה בן חורין, הלך לאיבוד בשיכחה.
2. עקב הזמן החולף והעבודה הקשה, האדם הופך עיוור וסובל, עם ישראל “נאנח”, “זועק” ו”נאנק”.
אנחה הינה ביטוי לצער, לעצב.
זעקה הינה ביטוי לכאב, יגון, חוסר אפשרות לשאת את המציאות, להתייחס אליה ולהכיל אותה.
נאקה הינה ביטוי לסבל המגיע ממקום שאינו רגשי ואינו גופני. הנאקה הינה ביטוי לשורש נשמת אדם הזועקת את עצמה לאלוהיה. נאקה אינה נשמעת, היא חרישית, קולה אינה רועם לאוזני אדם, אך היא מהדהדת בחלל העולם כולו, וגורמת לתגובה בעולם כולו. אלוהים שומע את הנאקה, את האנחה ואת הזעקה לא שמע.
בפסוקים מצוין שם “אלוהים”, חמש פעמים. שם “אלוהים” בשמות האל מתכוון לצירוף כל הכוחות כולם. כל הכוחות כולם כאשר הם מתקבצים ובונים עולם, עולם המורכב מחלקים רבים, כאשר כל חלק הינו ככוח בפני עצמו. כאשר הם כולם ביחד, הם מייצרים שלמות אחת ומכילול אחד. אותו המיכלול ואחדות מכונה “אלוהים”.
העולם הוא מטריקס של כוחות, כולם שזורים ומשפיעים זה על זה. יש אפשרות לראות בתנועה של העולם תנועת “כאוס”, אך בהתבוננות על המורכבות האין סופית, הרי שיש סדר מופלא, הגיוני, הניתן להבחנה וללמידה. כלל הכוחות וצירופם ההדדי בהשפעתם זה על זה, כל המיכלול העצום הזה, הוא המכונה “אלוהים”. לכן יש “אלוה” אחד שזהו כוח אחד, ויש “אלוהים” וזה צירוף הכוחות כולם ליחידה שלמה אחת. וזהו שם “אלוהים”.
אותה המציאות המכונה “אלוהים” שומעת, רואה ויודעת את הנאקה של העם. ואז אותה המציאות “יודעת”.
מהי ידיעתה של אותה המציאות?
ידיעה על שינוי הכרחי, תפנית הכרחית. על שהגיע העת לעבור לזמן אחר ולתקופה אחרת.
הידיעה אינה אינפורמטיבית, אלא תפיסה אחרת של המציאות המחייבת מייד תגובה ויצירת שינוי. מעצם הידיעה יש שינוי, הידיעה לבדה מהווה את התפנית ואת טרנספורמציה הצפויה.
הנאקה של העם הצליחה ליצור שינוי בעולם, ו”להזכיר ” למציאות את מה ששכחה.
האם יש שיכחה בקרבו של אלוהים? בוודאי שלא. הברית שיש לו עם האבות שמורה וממתינה להגשמתה, אך מחייבת תנאים מסוימים ההכרחיים להתחלת התנועה שתביא להגשמה זו.
לכן למקום באדם המכונה “נאקה” יש כוח רב, מכיוון שנאקה זו. היא שהביאה את המציאות להכיר שהגיע זמן למשהו אחר. כמו כן הסבל העמוק כשהוא מגיע למימד שורש האדם, כאשר הסבל נוגע בחלק אלוה ממעל שבאדם, אין האלוהים יכול להישאר אדיש למקום זה. ומכאן ניתן להבין אספקט נוסף על מקומו וחשיבותו של הסבל האנושי. הסבל מעורר מן השינה, ומזכיר לאדם כי אינו במקומו, הוא מראה לאדם כמו אצבע מכוונת לאן עליו להתבונן. הסבל מהווה כוח ומנוף לשינוי, הוא מכריח את האדם לזוז, לחפש, לשאול, להתקדם.
הסבל אינו יכול לגעת בחלק אלוה ממעל שחי באדם, אך כאשר הסבל מתקרב למקום זה, הנאקה הנשמעת כלחישה, יש בכוחה לזעזע את עולם כולו, ולהביא לידי תנועה ושינוי.