פרשת “בהעלתך” – על שמיעת הדיבור האלוהי

“וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה–הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה” (במדבר י”ב, ב’)

א- על שמיעת הדיבור האלוהי

היה על הכתוב לומר “למשה דבר” – אך הדיבור חל “במשה”. כלומר הדיבור האלוהי חל בתוך נפש האדם, בתוכו. הדיבור לא אליו, אלא בתוך נפשו. לכן כאשר הדיבור האלוהי חל על נפש האדם, אין לדיבור עדות חיצונית. חוץ מן האדם אשר הדיבור מכוון אליו, אף אחד אחר לא יראה או לא יכיר את גודל הדבר וחשיבותו. מבחוץ לא נראה כל דבר חריג, האדם נראה כלפי העולם רגיל ונורמטיבי.
אך כאשר משה או נביא אחר בא ומספר לעולם מה ראה ומה דברו אליו, אז הלשון משתנה ל – “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה” – או – “כה אמר יהוה”. כלומר: לאחר שהדיבור חל בתוך נפשו של הנביא, הנביא יודע כיצד להעביר את התוכן הנמסר אליו כדבר שניתן למסור אותו במילים, מושגים, תוכן נלמד ועוד.. הוא מסוגל לראות את היחס בין עצמו ועולמו הפנימי האישי, לבין מה שאינו שייך אליו, אלא נמסר לו. הוא יודע את הפער ואת ההבדלים בין תכנים רגשיים השייכים לתנועת נפשו הפרטית לבין הפריטה של דבר מה שונה אשר חל על מיתרי נפשו, וכיצד נפשו שלו הופכת לכלי מיתר אשר קול הדיבור האלוהי חל עליה. הנפש הופכת לכלי אשר עליה מתנגן השיר האלוהי ומביא עימו תוכן עשיר ורב, חיים ונוכחות הקיים.

נקודה זו דקה במיוחד, וטעויות רבות עשויות לחול סביבה. שכן הדיבור חל בנפשו של האדם, ובנקודה זו על האדם להכיר ולדעת את ההבדל וההבחנה בין עצמו ותנועת נפשו הפרטית לבין דבר מה המתנגן בו שאינו שלו ולא שייך למרקם הפנימי שלו.

מכאן שעיקר העניין הינו בהכשרת הכלי הפנימי לשמיעה של הדיבור האלוהי. כמו שמשה עצמו משוועה “וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם” (במדבר י”א, כ”ט). משה עצמו היה רוצה לראות את כולם נביאים כמוהו, ולכן הוא משווע לדבר זה.

אך הנקודה הפנימית של הזכות הגדולה להיות במקום שבו האדם הופך עצמו לכלי פריטה לאלוהות, אינה יכולה להיות מצווה ואינה יכולה לבוא באילוץ החינוך ובוודאי שלא בכוח הזרוע. אלא ברצון ובאהבה לבדה. על האדם לרצות  דבר זה, לשאוף אליו ולבקש אותו, כולו, בכל מעודו. “אם-תבקשנה ככסף; וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה, ודעת אלוהים תמצא כי-יהוה ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה” (משלי ב’, ב’-ד’)

תהליך הכשרת הכלי הפנימי לשמיעת הדיבור, הינו כתהליך ההתעוררות. האדם למרות היותו מודע, הינו “ישן”, וכאשר הדיבור חל בו, הוא מקיץ משנתו ורואה ומבין את מה שקודם היה לו לנגד עיניו אך לא ראה ולא הבחין. “וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר- יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ” (זכריה ד’,א’) גם בנביא זכריה הדיבור חל בתוכו, וכאשר הדיבור חל בו הוא נעור משנתו. לכן תהליך ההכשרה של הנפש עבור השמיעה של הדיבור האלוהי, כרוך בתהליך “ההתעוררות”, האדם ישן ועליו להקיץ משנתו.

ב- על תהליך ההתעוררות

תהליך ההתעוררות מתחיל בתשומת לב חדשה ודקה לכל אותם הפרטים הטריוויאליים ביותר אשר סביב לאדם. העץ שמולו (כיצד הוא משתנה) הרוח המנשבת (כיצד הרוח מביאה דברים עימה, נושאת עימה סיפור) האדם שחי עימו (כיצד הוא או היא, קם אחרת או מדבר שונה או אולי עשה פעולה קטנה ודקה את משמעותית) וכן הלאה. הדרך הזו שבה האדם מפנה את תשומת ליבו ועוצר כדי לבדוק ולהתבונן בכל אותם הפרטים שאולי פסח עליהם ולא ראה אותם למשך זמן רב היא חלק מן ההתעוררות.

לאחר מכן, על האדם לשנות את תשומת ליבו ולשים דגש מיוחד לנפשו שלו. עליו לתת משקל עודף לתמורות הפנימיות שהוא חש ומרגיש בתוכו, על פני תגובותיו לעולם התופעות החיצוני. החוץ לא עיקר, לא עקרוני מהי התרחשות אשר מתרחשת לנגד עיניו. אלא ההתרחשות הפנימית היא העיקרית ועליה יש לשים את המשקל של המיקוד ותשומת הלב.

לאחר זמן מה האדם יבחין בקולות רב גוניים, דקים ורבי פנים, המתרחשים בו, וכיצד העושר הפנימי שיש בו, הינו עולם ומלואו.

אז מגיע הצורך לתרגול, ולעבודה מובנת של “התבודדות” – שם האדם יוצר תנאים עם פחות הסחי דעת, ויותר שקט באקולוגיה שהוא בונה סביבו על מנת לאפשר את הטהרות הנפש מרעשי העולם, וכך להפנות את עצמו ל”מבדד”, שם הדיבור נשמע ביתר קלות.

תרגול נוסף הינו ב”מדיטציה” שבזכותה האדם לומד לבודד את הקולות הפנימיים, לדעת את מקורן ואת משמעותן וכך ללמוד ולהבין מתי הקולות הפנימיים מגיעים ממקור שלו עצמו ומתי הקול החל בתוכו, אך אינו שלו. ולהבחנה זו יש חשיבות עצומה.

הרגל חשוב נוסף הינו ב”תרגול תפילה” – בו האדם בונה את המקום בתוכו לשם הפנייה הישירה וללא תיווך לאלוהות, לשם יצירת הקשר, והבנת הקשר, וכן לשם הביטחון בקשר עם האלוהות. דבר שרק הניסיון והיכרות אישית יכולים להצדיק ביטחון מעין זה.

צעד נוסף בתרגול הינו תהליך “ההשתוות” – השתוות הנפש. האדם מתחיל בלהרגיש את חברו כמוהו, כדי לדעת את חווית החבר ממקומו של החבר. זהו שלב האמפטיה. לאחר מכן האדם עובר להשתוות כלפי מצבים, כגון “אנרגיה” שיש סביבו, או מצב של תחושת הבית בו הוא מבקר ועוד.. תהליך ההשתוות בונה באדם אדישות מלאה לאירועים החיצוניים, בין אם מהללים אותו ובין אם מבקרים אותו, הוא נשאר יציב וללא תנועה מאירועי העולם החיצוני. אז נפשו פנויה יותר להאזנה. אז החיוניות שלו אינה מבוזבזת יותר בעת היותה נעה כלפי העולם, אלא נחסכת והולכת פנימה ולכן מאפשרת רקמה המוכנה להקשבה.

ג- היקיצה המלאה הינה תוצר של החלת דיבור האלוהי בתוך נפש האדם.

לכן באה פרשה שלמה כדי לברר את יחסיות שמיעת הדיבור של משה אל מול אחותו מרים ואחיו אהרון. אז בא האל ומראה להם את הבדלי האיכות והישירות של החלת הדיבור על נפשו של משה ביחס לכל שאר הנביאים.
זווית אחת לנושא זה: כדי להראות את תהליך האבולוציה הפנימי שעל כל אדם לעבור על מנת להיות כשיר להגשמת יכולת השמיעה שמוצעת לו. כלומר – מטרת הפרשה להראות את הבדלי האיכויות בנבואה כדי להראות את שלבי ההתפתחות שיש בדרך הנבואית.
כמו כן ה”סוד” של המשכיות האבולוציה קשור למידת ה”ענווה” שהייתה במשה, שמשמעותה של מידה זו הינה בהבנת הפרופורציות של עיקר וטפל ביחס של האדם מול הסובב.
הענווה כמו באה ואומרת: “נכון שאני כאן, ונכון שהדיבור חל בי, ונכון שיש לי תפקיד עקרוני וחשוב. אך אני זה לא הסיפור, ולא מרכז העניין, הסיפור אינו אודותי למרות שיש לי חלק בו, אני רק כלי שרת לסיפור המתחולל”.

לכן הענווה מביאה עימה את יכולת דקות השמיעה לעמוק גדול יותר. ומשמעותה של הענווה הינה בידיעת המיקום, מהו מקומו המדויק של האדם, ומהו חלקו בהתרחשות המתקיימת סביבו. ידיעה זו מאפשרת גבול הנותן את יכולת העשייה הנכונה אשר מביאה עימה פרי ישיר ומדויק לאדם העושה.