koby1- וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו – לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה (ויקרא ט”ז, י’)
פסוק זה קשה, שכן הוא מלמד שקורבן שיער לעזאזל מכפר על אלוהים עצמו… מה עשה אלוהים שהוא עצמו צריך קורבן מסוג זה?
חז”ל מסבירים: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א’,כ”ו). האל מזמן את כלל חלקי הבריאה לקחת חלק בבריאת האדם, ומכאן החסידות לומדת על “ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא” שמזמין את הבריאה להיות שותפה פעילה ברצונו. אך בעולם המלאכים אין הסכמה לרצונו של האל, ויש מלאכים המקטרגים על רצונו זה: “צריך אתה לידע כי עז”א ועזא”ל הם מלאכים שקטרגו על האדם, ואמרו למה בראת אותו שהוא עתיד לחטוא ולהכעיס לפניך, אמר להם הקב”ה אלו ירדתם בעולם השפל הייתם חוטאים כמותם, הורידם למטה והם בני אלהים, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וכולם מזרע קין, דכתיב ביה קניתי איש את ה’, שהיה הוא וזרעו תקיפין ובריאין מעין דוגמא בריאות של מעלה. ואחר שחטאו נתגלמו באופן ששלט בהם יצר הרע, ולא היו עוד מלאכים” (ילקוט ראובני בראשית)
קטרוג המלאכים על בריאת האדם הביאה עליהם ניסיון קשה שלא עמדו בו. זהו סיפור של בני האלוהים הבאים על בנות האדם “וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ” (בראשית ו’,ב’)
תהליך ההתערבבות של ישויות מלאכיות עם בנות אדם, הוביל לקטסטרופה שתוצאותיה הינן בלבול בין המינים. האדם אינו אדם יותר, ומלאך אינו מלאך. דבר זה הוביל לבלבול כללי של ערבוב המינים גם בקרב עולם החי, עד שהעולם כולו סטה מרצונו הראשון של הבורא. דבר זה הוביל לסיומו של העולם:
” וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם” (בראשית ו’ –ה’,ז’)
המשמעות של נפילת המלאכים שהביאה לקלקול העולם הינו ב”זיהום המבנה האנושי” – המבנה האנושי אינו טבעי, פשוט ונקי, כפי שהיה ברצונו הראשוני של האל. כעת יש בו תערובות של משהו מעולם אחר עם אופי אחר שאינו אנושי.
לכן קורבן שעיר לעזאזל (על שמו של אותו המלאך שסרח) הוא למעשה קורבן הבא לכפר על חלקו ואחריותו של האל במימד ששייך לממלכה שלו “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַיהוָה; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם” (תהילים קט”ו, ט”ז)
2- חוסר הסכמתם של המלאכים לבריאת האדם, קטרוגם ומרידתם ברצונו של האל, מותיר חותם עמוק באדם. האדם עצמו לא חטא, אלא שהוא סובל מתוצאת ההתנגשות בין האל למלאכיו – “שעה שבקש הקב”ה לברא את האדם אמר נעשה אדם, מלאכים מצד ימין ברכו לו ואמר כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע, וכן מטטרון לקבליה יוסף, אבל עז”א ועזא”ל ושאר מלאכי שאתכללו עמיה היו שונאים לו, ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, ולקביל מטטרון שהוא יוסף ולקביל שאר מלאכים שאכלילו עם עז”א ועזא”ל הם אחי יוסף, ומכאן באה השנאה עם אחיו ויוסף” (ילקוט ראובני – בראשית)
מקור זה מלמד על שתי נקודות מרכזיות:
האחת – שחטא המלאכים הנופלים קשור לשנאה שבין אחי יוסף, ולבסוף מסתיים במכירתו של יוסף למצרים
והשנייה – מראה כי תוצאות מעשה המלאכים ניכר דרך מהלכי הנפש שבאדם וגורם לרגשות הנגטיביים או ההרסניים. חטאם הביא לידי הנטייה באדם שהיא הנטייה הנגטיבית הפונה לבסוף להרס ולהכחדה.
יום כיפור, היום הקדוש בשנה, הינו הנושא העוקב בפרשה לאחר שעיר עזאזל –
“בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ–הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם–חֻקַּת, עוֹלָם” (ויקרא ט”ז, ל’)
מכאן הקשר בין עשרת הרוגי מלכות, הבאים לכפר על חטא מכירת יוסף, כאשר אותם עשרת הרוגי מלכות מהווים חלק מסידור התפילה של יום כיפור.
(החטא של אחי יוסף אינו במכירה כי אם בצער שהם הביאו על אביהם, שחי באבל קשה על בנו לשנים רבות, וכל זאת לנגד עיני בניו המתבוננים בו ושותקים).
לכן – קורבן שעיר לעזאזל המתרחש ביום כיפור קשור לחטאי המלאכים, שגרמו לנזק במבנה האנושי, כאשר הנזק הינו בנטייה לאכזריות ולהרס.
3- לכן בסוף הפרשה נושא ה”עריות” בא באופן מפורט ביותר. עינינו להוות את המשך התיקון לנזקי המלאכים כדי לשמור על אדם כמו שרצה אותו הבורא בכוונה הראשונה. כלומר – לשמור אותו “אדם”. וכל הזהרות המין האסור הינם כדי למנוע התערבבות וקלקול האדם. ” אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי יְהוָה” (ויקרא י”ח, י’)
4- מסקנת התהליך:
א- תהליכים רגשיים באדם, לא תמיד נובעים מהאדם, אלא מהשפעות זרות ליסוד האנושי שהאדם עלול לשייך אותם אליו.
ב- תהליך הזיקוק של האדם מאותן השפעות זרות, שזור בעבודה ובתשומת הלב על הגבולות של הכוח המיני, הוא הכוח היוצר (ברית המילה וברית מעור – לאברהם אבינו בספר היצירה)
ג- בתהליך הזיקוק של נפש האדם, הדרך לזיקוק מחייבת אחריות מלאה של האדם על הדינמיקה הפנימית שלו, יש לוותר באופן מוחלט על תפיסת ה”קורבן” – כמו שהאדם הוא קורבן של נסיבות חיצוניות. כל עוד האדם חש כי “אני לא אשם, העולם אשם”, גישה הנותנת את הכוח להשפעות החיצוניות ובכך האדם הופך עצמו לקורבן הנסיבות, אין הוא כשיר לעבודה שעניינה בשיבה להיות “אדם”.
ד- להיות “אדם”, משמעותו להיות יוצר. בוחר. מרכז של עולם שאינו מחזיק טובה לעצמו “אם אין אני לי מי לי – וכשאני לעצמי מה אני”
ה- התהליך האישי, הפנימי של ההחזרה של הכוח של האדם לעצמו, כאשר הוא הופך להיות “בורא” בזכות עצמו, זהו חלק מתיקון עולם. זהו תהליך פנימי שהאדוות שלו חורגות מחייו הפרטיים של האדם ויוצרות אדוות שיש בהן משום תיקון עולם.
ו- על אף שתהליך התשובה שייך ליום כיפור, אין עניינו בהלקאה העצמית האין סופית של “חטאתי, עוויתי, אשמתי, פשעתי” אלא בדרישה של האדם את אלוהים. לדרוש אלוהים זהו לדרוש את מקומו של האדם כבורא הזהה לבוראו.
ז- כאשר האדם חזר לשורשיו ולמקורותיו, לאחר שהשיל מעליו השפעות זרות וחזר בתשובה – חזר לשורשיו עם תשובה, תבונה וחכמה של טעות ותיקונה. יש בו את האפשרות לבחור את סוג העולם שהיה רוצה לחיות בו, לעצמו ולסביבתו. זהו אדם בורא.
ח- חזרה בתשובה, שאחריתו נעוצה בראשיתו, היא הדרך שעשה האדם בבירור ההזדככות מאותן השפעות זרות, תהליך שמביא להתגבשות התבונה והחכמה שהיא התשובה שהאדם משיב על שאלת האל – “איכה”.
ט- כדי להיות במעמד של להשיב תשובה לשאלתו של אל, על האדם להיות “אדם”… למעשה, זוהי שאלתו המרכזית ואולי היחידה: כיצד אבדה לך אנושיותך? כיצד הסכמת שהחוץ (באשר הוא) יגנוב אותך מעצמך וישלול ממך את כל מה ששייך לך בטבע המולד שלך? כיצד הסכמת להפוך להיות קורבן? במקום בורא…
י- השיבה והתשובה של האדם לאל ולשאלתו, היא מרכז יום כיפור, כאשר תשובה מזוקקת מביאה עימה את כוח האחדות של אלוהים – אדם, למקומו הראשון שלפני הגירוש והפירוד, אך בשיבה המחודשת האדם זכה למקום שלא היה לפני הפירוד, הוא בזכות, בבחירה ובתבונה המתפתחת שהופכת אותו לאבן יציבה – אבן השתייה מול צור העולמים.