פרשת “כי תישא” – יתבונן האדם, אם בחטא העגל הוא אוחז, אם לאו

הקדמה

“וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי, וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן, וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר, וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.” (שמות ל”ב, א-ו)

חטא העגל היה לכתם על עם ישראל עד למקום שהאלוהות עצמה מבקשת לכלות את העם כולו ולהשאיר את משה לבדו בטענה שהעם הינו עם קשה עורף.

” וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם-עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל” (שמות ל”ב – ז-ט)

השאלה –

מן הכתוב עולה כי העם כולו לוקח חלק במהלך, ואפילו אהרון, אחי משה, מסכים עם העם, ונראה כמו שיותר מכולם הוא האחראי למהלך החטא… כך שבתוך מהלך החטא יש לכל חלקי העם שותפות. מכאן עולה השאלה: מה ראה העם ומה עלה בליבו ליזום צעד שכזה,  ומהו טבעו של חטא זה?

הדרך –

א- נראה כי מאחורי מהלך היוזמה לחטא עומדת מצוקה קשה של אי וודאות ואיבוד היציבות והביטחון. דבר המעורר חרדה גדולה, הדוחפת את האדם החרד למצוא פיתרון מיידי שיחזיר את אשר אבד, את הביטחון ואת היציבות.

ב- אופן ההתמודדות עם אי הוודאות הינו על ידי ניסיון להמשיג את מה שכבר ידעו על האלוהות ואת מה שכבר ראו בעיניים, בדרך החושים במעמד ההר. כך שהגשמת האלוהות לפסל ומסכה, הינה ניסיון להמחיש ולתת הגדרה במילים ובצורה של מעשה ידי האדם, לחווית האלוהות.

ג- תהליך ההמשגה וההמחשה הינו טבעי לכל אדם המחפש דרך להעביר מעצמו לחברה ולעולם את עולמו הפנימי ואת הרעיונות שלו או את ההתנסויות שלו. יש אנשים שאין להם מילים באוצר המילים שלהם המסוגלות להנגיש את החוויה הפנימית החוצה. וגם אם יש, לעיתים הם יעדיפו להעביר עצמם בציור, בשירה, במשחק. לעיתים לא ימצא להם כלי לתקשורת והבעה עם הסובב. אנשים אלה, אולי ילכו לעולמם ללא ביטוי כלל לדבר מה שחוו שאולי היה יכול לקדם אנשים רבים, וזאת עקב אי היכולת להעביר או להמשיג  את דבר הניתן להיראות במילים או בכל אקט אחר, את מה שראו או חוו.

ד- כל מילה ואף כל אות הינה צמצום של רעיון או ישות חיה, שאין לה תיחום והיא ללא גבול ולכן ללא הגשמה וללא “גוף” שיהווה את ה”לבוש”. השפה נוצרה עקב צורך בהעברת תכנים בין אדם לחברו. וכן עקב הצורך של מושג או רעיון לעבור את תהליך ההגשמה למקום המאפשר למסור את עצמו כדבר מוגדר ומופרד מדברים אחרים. “כ”ב אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמש מקומות” (ספר היצירה ב’- ו’). ספר היצירה קובע שהעולם נברא באמצעות האותיות, שהן נהגות בקול, ויש להן צורה שהיא הבית והלבוש לכוח שעומד מאחוריהן. כלומר – האלוהות בראה את העולם בדרך ההגשמה של האות, שהיא הפכה לנתיב דרכו מתאפשר שדבר מה יתגשם. כך שגם האלוהות עצמה עסוקה בהגשמה דרך האותיות והבריאה.

ה- בדרך זו האדם יוצר שפה ותרבות שהיא תוצר של מושגים והתגשמות לאחר שאדם חווה אותם והצליח להפוך את החוויה למושג. כך נוצרת תרבות. וככל שתרבות משוכללת ועמוקה יותר, היא זקוקה לעצמה שפה דקה יותר עם מושגים רב גוניים המצליחים לבטא דקויות עם פריסה רחבה של החוויה האנושית.

ו- מכאן אנו רואים שתהליך ההמשגה של החוויה האנושית הינו טבעי, הכרחי, לא ניתן לעצירה (הוא מוכרח להתגשם ולקבל ביטוי) והוא חלק מאופייה של הבריאה עצמה.
לכן – חטא העגל אינו אלא ניסיון להמשיג לתוך העגל את תפיסת האלוהות שהם הבינו עד לנקודת זמן זו. ותהליך ההמשגה הינו טבעי ביותר, ואפילו הכרחי… אם כן איפה כאן החטא?

ז- הדרישה מן המאמין אינה קשורה לעגל או למלל המתאר את האלוהות. אלא למקום באדם שבו הידיעה וההמשגה הביאו לידי ההגשמה שגרמה לקיבעון מחשבתי ולעצירת תהליך האבולוציה. כדי שתהליך ימשיך להתפתח, לנשום, לנוע, ואף להיות לזמן מה ללא מענה וללא ידיעה- על האדם לפתח בתוכו את אורך הרוח והסובלנות עם הביטחון לשהייה במקום בו עדיין הוא לא יודע, עדיין אין לו תשובות והוא אינו יכול לתת לעצמו תשובות מוגדרות. זוהי הדרישה מן המאמין… וכאן בא החטא, אשר סגר את הגולל על האפשרות של הגלוי האלוהי ללכת להוביל לתוך תהליך הנלמד בעיתו. ולאפשר את חלל אי הידיעה שדרכו ניתן להמשיך את ההליכה אחר האלוהות – כך האלוהות קראה לעצמה: ” וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם” (שמות ג’-י”ג, י”ד) האלוהות עצמה מנגישה את עצמה בשם המבטא דבר מה מתהווה כלפי העתיד- אהיה. ודבר המתהווה עדיין אינו ידוע במלואו. עדיין הוא עומד בסימן שאלה וממתין להתבררות, לוודאות, להתפתחות ההכרחית, עד שהדבר יהפוך למציאות מוגשמת. אך בתהליך החיים אין סיום ואין סוף, והאדם במסע שאינו מסתיים, למרות שיש בו תחנות. כך שהאדם המאמין חי במתח הפנימי של ידיעת האמונה והוודאות אל מול אי הוודאות של המשך האבולוציה כלפי העתיד המשתנה והלא ידוע. ההתפתחות של איש האמונה הינה ביצירת הביטחון והוודאות בתוך המקום החדש המתהווה.

ח- לכן ההבדל בין עובד אלוהים לבין חוטאי העגל עומד רק על נקודה זו לבדה – אם האדם סגר את עצמו בוודאות נוקשה שאינה מותירה שום סימן לשאלה או לתנועה (הוא מחוטאי העגל). או לחילופין אם יש בלב האדם את התעוזה לערער על הקיים, לשאול שאלות קשות שיש וייקח זמן עד שיתבררו (אדם זה הוא עובד האלוהים)

ט- מכאן שעל כל אדם להתבונן על עצמו ולראות באיזה מקומות במערכת הפנימית שלו הוא חש קיבעון ונוקשות של תפיסות חיים שאולי כבר מזמן פג תוקפן והן מיושנות ומעכבות. תפיסות עולם שהן מוחלטות מדי מהוות סמן לתפיסות מקובעות. לרוב במצבים אלו, עקב קיבעון לאורך זמן, דבר מה המזעזע בטבעו יתרחש בחייו של האדם כדי לעורר אותו להביא ולהשיב את התנועה. זהו אחד מן האספקטים לסיבות של הסבל האנושי. אדם שהיה מקובע וללא מקום של שאלה ואפשרות לשינוי- החיים מזמנים לו זעזוע המביא לידי פירוק מבנה פנימי שצריך תנועה ואוורור. אדם שיוזם שינויים לעצמו, לעיתים ומדי פעם, מייצר לעצמו תהליך המונע קטסטרופות מעוררות כלפי העתיד שלו. וזה מכיוון שהחיים הם במהותם בתנועה מתמדת, ואם האדם התקבע ונעצר, יש שהחיים שהמשיכו כבר, יעזרו לאדם להתעורר דרך משבר ומצוקה. ייסורים וסבל זה הינם ברי מניעה אם האדם עוצר מדי פעם למען בדק בית פנימי עם יוזמה לניעור עצמי ולשינוי.

י– סיכום: נימצא אם כן, שאדם העובד את אלוהים חי בשאלה תמידית ובאי הוודאות, ולכן נמצא בתהליך של התהוות, התחדשות, יצירה ונעורים. ואילו אדם שעדיין שרוי בחטא העגל הינו אדם ש”כבר יודע” ולכן מקובע וסטטי, ישן וזקן.

למרות שתהליך ההמשגה, ההמחשה והצמצום של החוויה לתוך דבר מתוחם, הינו תהליך טבעי והכרחי, האדם המאמין אינו כבול לתיחום ולמסגרת, הוא נותר פתוח, ממתין לשלב ההתפתחות הבא המתהווה בו. הוא זמין לאלוהות בעת היותו ממתין להנבטה האלוהית אשר מתרחשת בו. לא כן האדם ה”חוטא” אשר המסגרת נעלה, כבלה, אסרה וקטעה את תהליך האבולוציה הממתין לו.