kobyכאשר נאמר לאברהם ” וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם” (בראשית י”ב, א-ד) הוא הלך, ללא הידיעה לאן הוא אמור ללכת. מכיוון שנאמר לו ללכת, הוא הלך. וכן משה רבנו שיודע את שליחותו ואת מהלך היציאה ממצרים, אך מה יקרה להם בדרך ולאן הם הולכים, וכיצד יעבדו את האל, ומה יעשו ואיך יעשו… את כל זה לא ידע ” וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִישָּׁאֵר פַּרְסָה–כִּי מִמֶּנּוּ נִיקַּח, לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹוהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְהוָה, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה” (שמות י’, כ”ו)
שני אנשי היסוד של האומה היהודית, מנהיגים בעלי קנה מידה היסטורי, אינם יודעים לאן ללכת ומה יקרה להם בדרך. שניהם הולכים לעתיד שאינו ברור, לוטה בערפל ואולי אף מסוכן. שניהם לוקחים עימם עם רב, אנשים רבים ומשפחותיהם. הם מאמינים במנהיג, אך המנהיג עצמו הולך ללא ידיעה ברורה לאן הוא הולך ומה יעשה בדרך ואיך יסעד את עמו….
מאין התעוזה, העוצמה והכוח הזה ללכת כך אל הלא נודע ולהוביל כל כך הרבה אנשים אחריהם? אם היו שואלים ההולכים אחרי אברהם- לאן הולכים? בוודאי שלא היה יודע להשיב. וביציאת מצרים – העם יוצא בחופזה, ללא ציוד, מים, מזון ועוד.. אם היו שואלים את משה: מה נאכל ונשתה מחר? בוודאי שלא היה יודע… מאין נובע הכוח העצום הזה ללכת לתוך הבלתי ידוע?
זוהי מנת חלקם של ההולכים בדרך. כל ההולך בדרך אינו יודע לאן הוא הולך. הוא הולך אחר קריאת הלב, אחר הקול שקרא לו ללכת, אך לאן הוא הולך ומה יקרה אותו בדרך, זוהי שאלה שלאט לאט מתבררת תוך כדי ההליכה. במהלך הדרך תבואנה התשובות והשאלות תתבררנה.
ההליכה בדרך היא תמיד ללא ידיעה ראשונית. אם המסע יביא עימו פירות, ואם תהיינה תוצאות לדרכו של אדם, זה אינו ידוע.. אך חובתו היא ללכת את דרכו.
יש לאדם שתי דרכים:
הראשונה היא זו שאחרים טוו לו, היא הדרך הידועה, הדרך הסלולה, הדרך שאין עימה כל שאלות.. אולי יש עימה קשיים המחייבים לפתח כישורים כלשהם. אך הצעדים ומשמעותם ידועים זה מכבר. למשל, בחברה בה אנו חיים כיום- על הבחור הצעיר ללמוד עד לכיתה י”ב, לסיים עם ציונים טובים במבחני הבגרות, לאחר מכן להתגייס לצבא לשלוש שנים או יותר, להשתחרר, לבחור בלימודים בעלי אופי מקצועי שיבססו את מקומו החברתי כלכלי, לבנות תא משפחתי ואז להמשיך את החיים כסדרם… הצעדים ידועים וכולם עוברים בהם. הדרך היא דרך סלולה, ואם הולכים בה באופן ממוצע, לא צפויות בעיות רבות.
אין הדבר כן לגבי אדם שעליו ללכת את דרכו שלו הפרטית, לחצוב ולגלות את דרכו האישית ששייכת לו לבדו. בשלב מסוים יהיה על כל אדם להתעורר, ולשאול את עצמו, ולקיים חשבון עצמי לגבי שאלות יסוד על חייו ועל עצמו. מדוע אני פה? מה עלי לעשות בחיים שניתנו לי? האם החיים הנוכחיים משביעים את נפשי? או שאני נמק לאיטי? האם יש דבר מה שממתין לי שלא ראיתי עד כה? לעיתים האדם חש כל חייו את הדבר, אך הוא נכנע ללחצים של “הדרך הידועה” והמקובלת. הדרך הלא ידועה היא הדרך האמיתית והיא החשובה באמת. היא זו שדרכה האדם מגלה עולמות חדשים, ודרכה אנשים חושפים את סיבת היותם פה וכן את רובדי הנפש הרוצים וצריכים להיחשף.
המחיר המרכזי של ההולך בדרך הפרטית הלא ידועה, קשור להליכה ללא ידיעה ברורה לאן הוא אמור ללכת, דבר המעמיד בסכנה את כל מה שיש לו ואת כל מה שרכש עד לנקודת זמן זו. סכנה זו היא זמנית בלבד כידוע..
זוהי אי הידיעה המובילה את האדם. אחר אי הידיעה הוא הולך, וככל שממשיכה הדרך אי הידיעה הופכת לדבר קונקרטי וידוע שניתן להבין ולראות אותו. בתחילת הדרך יש לאי הידיעה כוח כמעט מיסטי, מושך, מגנטי, אפוף מסתורין, אך מוחשי ועמוק שלא ניתן להכחשה או להתעלמות.
יש אנשים המתחילים את דרכם בדרכים הידועות. ומתוכן ולאחר שהתבגרו בהן, הם מוצאים נתיב פרטי שאינו סלול ואינו ידוע בתוך המערכות הקיימות. אך רוב ההולכים בדרך, יהיה עליהם ללכת למדבר או לארץ לא ידועה ולחשוף אמת פנימית השייכת להם בלבד.
נמצא אם כן – שעל כל אדם ללכת אחר אי הידיעה, ולאפשר לאי הידיעה להוביל אותו.
ההליכה אחר אי הידיעה כרוכה ביציאה מ”אזור הנוחות” של האדם. אזור הנוחות קשור לטריטוריה של הדרך הידועה והסלולה. שם יש ביטחון מדומה של דבר מה יציב, בעיקר עקב התמיכה החברתית של אופי המערכת. בהליכה האמיתית יש לצאת מאזור הנוחות למקומות לא נוחים ולא בטוחים. מכאן הקושי של רוב האנשים לצאת למסע הפרטי, למסע הלא ידוע.. במסע זה יהיה עליהם לוותר על מה שרכשו או על הביטחון הכלכלי וכל אותם הדברים המעניקים תחושת יציבות. הדרך הידועה מרדימה בטבעה, בכך שהיא מבטיחה את הידוע. את מה שנותן ביטחון ונתמך על ידי המערכת. לכן דרך זו מעוורת באופייה ומרדימה את נפש האדם. ואילו בדרך הפרטית, הדרך שאינה ידועה מראש, שם יהיה על האדם להסתכן בהקרבה בעיקר של הנוחות הקיימת. נוחות בטבעה היא מרדימה ואילו אי נוחות היא מעוררת ולכן מובילה את האדם למחוזות חדשים.
תוך כדי ההליכה בדרך הפרטית נוצר לאדם דו שיח עם הלא ידוע. ומכאן שמו של האל שבו הוא מכנה את עצמו “וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם” (שמות ג’- י”ד). האל עצמו הוא הדרך והוא מתהווה לאדם בעת היותו הולך בדרך, לכן הוא מכונה “אהיה”. הוא מתהווה כלפי העתיד, וכך נחשף העתיד, תוך כדי ההליכה בדרך.. מכאן שלהולכים בדרך נפתח השער לשיחה עם האל שהוא עצמו אינו ידוע ואינו מושג, אך מתהווה ביחד עם ההתהוות של האדם ההולך בדרך. תוך כדי ההליכה האדם מפתח דו שיח שאינו אפשרי לאחד שאינו הולך בדרך. וכן הוא מפתח במקביל את האמונה ואת הידיעה והביטחון בדו שיח זה, ומשם נביעת הכוח ללכת בדרך שאינה ידועה. וכך אי הידיעה הופכת לידיעה הנבנית באופן הדרגתי עקב דו שיח זה. וזהו סוד כוחם של אברהם ומשה, שדרך ההליכה אחר אי הידיעה הראשונית, החלו לבטוח ולהאמין בדו שיח עם אי הידיעה שהפכה לדבר מה מוצק לאחר זמן מה.
יתבונן האדם על עצמו: כמה מחייו מובל על ידי הדרך הידועה המקובלת שמוכתבת מן הצו החברתי וכמה מדרכו הפרטית האישית? עד כמה הוא הולך אחר הצורך לבסס נוחות או האם יש בנפשו את קולה של אי הידיעה הקוראת לו? והאם מקום זה פעיל בו?
כדאי לכל אדם, מדי פעם ליזום לעצמו פעילויות המוציאות אותו מאזור הנוחות שלו, כדי שיראה את עצמו ממקום אחר וכדי שמקומות נפשיים הממתינים לו יחלו לדבר, לנשום, ליצור ואולי אף להוביל… שכן משם נובעת היכולת לשמוע את הקריאה ולאחר מכן לפתח את הדו שיח עם אותו אחד שקרא לעצמו “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה“.