סבל מוכרח, מול סבל אפשרי
ע”פ הסיפור הביוגראפי על סידהרטא גוטמה (בודהה) כפי שהוא מסופר במסורת הטראוודה, שהיא הראשונה והקדומה ביותר, שלאחר שסיים את ששת שנות הסיגופים הגופניים הקשים, שם אכל גרגר שומשום אחד ביום, עם תרגולי סיגופים קשים ומורכבים. לאחר שהבין את דרך האמצע ומהי ההארה וההתעוררות – אז סיים את הפרישות המעונה, פגש את חמשת חבריו שעדיין האמינו בדרך הסיגופים ועינויי הגוף ולימד אותם את ארבעת האמיתות הנאצלות אליהן מושתת הגישה הבודהיסטית.
כך מנוסחות ארבעת האמיתות הנאצלות:
1- יש בעולם סבל וכאב (הסבל הוא חלק מובנה בקיום של העולם, ואין נחלץ ממנו)
2- יש לכאב ולסבל סיבה ומקור (סיבות שכיחות: בורות, אי הבנה של המציאות. עצם היות האדם בעל גוף, ומעצם הקיום עצמו הכרוך בסבל, היקשרות לטפל ולשקרי)
3- ניתן לעצור את הסבל והכאב (זוהי האפשרות לאחר ההתעוררות להכרה במציאות שטבעה סבל)
4- הדרך (אותה הוא מלמד) דרכה ניתן להפסיק את הסבל והכאב (היא הדרך הבודהיסטית המתחילה ב”לקיחת מחסה” בבודהה, בקהילה הבודהיסטית ובתורה הבודהיסטית)
ע”פ גישה זו, הייסורים והסבל הם חלק מובנה של העולם, באופן מוחלט כולם סובלים ברמה כזו או אחרת. ייתכן שאדם יידע שהוא בסבל וייתכן שאדם לא יידע שהוא סובל אך כולם סובלים. הייסורים הם עובדה קיומית שלא ניתן להתחמק מהם והם חלק מולד במבנה של העולם.
הייסורים אם כן, הם מצב קיומי מוכרח. זהו מצב נתון לכל אדם מעצם לידתו לעולם זה.
מתוך הסוטרות של פטנג’אלי (זהו אחד מן הטקסטים החשובים והמהווים את הבסיס לתורת היוגה הוודית)
פרק ההגשמה פיסקה 15:
“ואולם לבעלי כושר ההבחנה הכול רק סבל, בגלל הסבל הכרוך בתהליך ההשתנות ובחרדה ובהטבעות, וכן בתנודות מתנגשות של מצבי החומר” (תרגום: אורית סן-גופטה)
ע”פ פטנג’אלי, כמו בבודהיזם, הסבל הוא מובנה והוא מוכרח, הוא חלק מן היסודות של מבנה היקום, חלק מן הקונסטרוקציה של העולם. גם לפי פטנג’אלי הסבל הוא יסוד מוכרח.
אין לייסורים משמעות מצד עצמם, מכיוון שהם אילוץ של אופי המבנה המחייב אותם, כולם סובלים ללא קשר למין, דת ומקום.
אין כן כפי דעתו של אליהוא, לפי אליהוא הסבל אפשרי אך לא מוכרח ולא הכרחי.
לפי אליהוא הייסורים הם תוצאה של ניתוק וריחוק מהאיכות הראשונית המוטבעת באדם, היא טביעת אצבע אלוהים שהיא מרכז ה”אני” של האדם, מרכז אישיותו.
הוא מראה ומשקף לאיוב כי הייסורים שבאו עליו הם תוצר של תהליך התפתחות שאינו אורגני ליסוד הבסיסי והעמוק שבתוכו, יסוד שעליו מושתת המבנה הגופני-נפשי כולו, יסוד שתחושת ה”אני” הבסיסית נובעת ממנו, יסוד המורגש בוודאות על ידי כל אדם (תחושת ה”אני” הבסיסית) וזקוק לזיקוק ההדגרה של איכותו על ידי האדם.
יסוד הקורא לאדם להתפתח לאורו, לבנות מבנה פנימי הנובע משורש זה וממשיך אותו לקומת אדם שלמה.
זהו יסוד איתן שלא ניתן למחוק, אך ניתן להמהם, לשכוח, להתעלם ומכאן לבנות בניין אישיות שגוי, מוטעה, מכאן יבואו הייסורים על האדם, שהם עצמם לשם ההכוונה לאדם למה עליו להיות מודע , על מה עליו לשים ליבו, וזאת בכדאי שחייו יעלו את הפרי הנכון ואת ברכת האל השמורה לו.
הייסורים על פי אליהוא הם בעלי הכוונה, יסוד הבא לעורר את האדם להתבוננות הנכונה, יש בהם צד ממרק הבא להשיל ולהמיס את היסודות באישיות שאינם נכונים ואולי אף יוצרים לאדם נזק אמתי.
דבר שניתן להשילו דרך הייסורים.
לכן הייסורים ע”פ אליהוא הם אפשרות שאיננה הכרחית, ואף לא חלק מן המבניות של אופי העולם, אלא אפשרות יחסית למקומו האישי, הפרטי של האדם ביחס לאיכות טביעת האצבע של האל שבנפשו.
וכן – גם כאשר באו הייסורים על האדם, אין הם שווים וזהים בין אדם לחברו, אלא שהם יחסיים מול מקומו של האדם ביחס לסטייה מעצמו ומנפשו המקורית, הנעוצה באלוהות.
לייסורים אם כן, יש תכלית מצד עצמם כמציאות הבאה לעורר ולכוון את האדם למקומו המדויק יותר.