איוב לג, שני נביאים, שתי גישות לנבואה, אליפז ואליהוא

כיצד הנבואה מתקבלת על פי אליפז:
אֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ
בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים
פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד
וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי
יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע (ד, יב-טז)

הנבואה כפי שאליהוא מלמד:
בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב
אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם (לג, טו-טז)

המכנה המשותף בין שניהם:
א- הנבואה זקוקה לזמן ביממה, הן שעות הלילה, היא לא יכולה לחול בשעות היום.
ב- מעבר לשעות הלילה, הנבואה זקוקה למצב של כמעט שינה, נים לא נים.
ג- נבואה הבאה בחלום. החלום כממד נבואי.
ד- בשניהם האופן בו הנבואה חלה היא דרך שמיעה, ההקשבה לדברים.
ה- שניהם מנוסים בתהליך, בוטחים בו. אין בתוכם ספק בתהליך ולא בבוראם.
ו- שניהם נבנים מן התהליך ושואבים ממנו חוזקה, ידע וביטחון בדברים.
ז- לשניהם יש סוג של כוח וכריזמה עקב האימות של תהליך הנבואה החורג מכוחם הטבעי.
ח- שניהם טוענים כי תהליך השינה, הוא הזמנה לנבואה, כתהליך טבעי שהוא חלק מן מעגל היומי של כל אדם, הזמן בלילה לשינה: בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים.
זוהי אמירה המשותפת לשניהם, ונראה כי הם מציעים שתהליך הנבואה זמין, פשוט ומהווה חלק מן היום יום של כל בני האדם בהטבעה של תנועת יום ולילה ותהליך השינה.
שניהם רומזים כי יש בשינה הטבעית, הנורמטיבית פוטנציאל לנגיעה האלוהית באדם, כאשר דבר זה הינו חלק מן הטבע המחזורי היומי.

ההבדלים:
1- אליפז
א- הנבואה באה לו ברמיזה דרך השמיעה : אֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ. הוא יודע או מבין ממה ששמע חלקים, אולי הבין נכון – אולי לא.
ב- התהליך כרוך באימה וחרדה: פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. אליפז מתאר תהליך עם תגובות גופניות מורכות הכרוכות ברעד וייתכן שעוד תופעות רבות שהן תוצאה של חרדה והצפה ללא כלים להכיל את מה ששמע וראה (דופק לב גבוה, הזעות, שינויים במערכת העיכול, צמרמורות קור וחום ועוד)
ג- יש מעורבות של חוש הראייה בנבואתו של אליפז: יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי. מראות שהן ההמשך לשמיעה, הבאות לאחר החרדה ורעידות האברים.
אליפז מתאר את התבטלות כוחות הגוף, כהכנה למראה הנבואי.
ד- דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע: אליפז במצב שינה של נים לא נים, שומע קול דממה דקה.

2- אליהוא
א- מצבו יציב, אין בו את תנודות הגוף שמתאר אליפז: בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב
הוא מתאר מצב גופני נינוח, יציב, שאינו זז.
ב- החיזיון הבא בחלום, נראה כדבר הבא בראשית תהליך השינה: בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים.
לא נראה כי כוונתו שהחיזיון הנבואי מתרחש מייד עת האדם שם ראש על הכר, אלא שההתנסות הנבואית בחלום, הופכת את האדם לער – ישן, ומצב זה הינו כמו שכעת ועכשיו הוא הפך למודע דרך מהלך השינה המבוקש.
נראה כי החיזיון קדם לשינה, ואז האדם “נפל” לשינה, כוחות גופו פסקו מלהפריע לתהליך החיזיון.. ללא התגובות הגופניות שתיאר אליפז.
אליהוא אינו רועד ולא מפחד, הוא יציב, נינוח ונוכח ללא חיל ורעדה המאפיינים את אליפז.
ג- לאחר שבא החיזיון, וכוחות הגוף התבטלו, ואליהוא נותר שקט ונינוח ללא מאמץ וללא תנועה – לא גופנית ולא נפשית, אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים.
תהליך השמיעה כמו שאליהוא מתאר זאת, מחייב את אותה הנינוחות חסרת התנועה היציבה והשקטה.
ד- לאחר תהליך ההכנה והשמיעה, הדברים ששמע אליהוא נחקקים ונחתמים באופן מלא ומוחלט, ללא אפשרות לטעות או לאינטרפרטציה שאיננה כפי הדבר שהתקבל.
את התוכן ששמע ניתן להעביר הלאה כלשונו, ברמת דיוק הזהה למה שהתקבל. וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם
החותם הוא האל בעצמו, הוא המוסר והוא החותם, והדברים נחתמים בנפשו של אליהוא במקום הנפשי שהוא טביעת האצבע של האל בנפש אליהוא. שם החותם מתאפשר.

סיכום:
נראה כי נבואת אליהוא גבוהה מדרגת נבואתו של אליפז.
אליפז עלול לטעות באופן בו הוא הבין ותרגם את מה שראה או שמע.
יש בדרכו, כפי שהוא מתאר אותה, מקום לטעויות.
נראה שנבואתו של אליהוא איננה כן – הוא עמיד, מוצק, ברור וללא מקום להבנה חלקית או שגויה של תהליך הנבואה.
ההבדל המרכזי ביניהם שאליהוא מכיר את עצמו כפי האל מכיר אותו, זהותו של אליהוא נשענת על חותם האל שעל יסוד זה מושתתת אישיותו של אליהוא.
בשעה שאליפז אינו מכיר עצמו כפי שהאל מכיר אותו, אלא שיש באליפז שניות, שתי זהויות:
אליפז איש היום יום, איש השעה והחברה.
ואליפז הנביא – שיש לו ובו נגיעה נבואית עליה הוא בונה את כוחו ומעמדו המשפחתי, החברתי ואולי אף זוכה לעוד “תארים” עקב כך.
אליהוא אינו זקוק ל”תארים” מה שהוא – זה מה שהוא.. הוא עצמו נער צעיר ועדיין ללא מעמד כלשהו (דבר שהוא משל בלבד ליחסים הנכונים בין אלוהים-אדם, כפי שהכתוב מכוון לשם)
אם כן, נראה מן הכתוב שנבואתו של אליהוא אמינה ושורשית יותר. יציבה וברורה יותר.

איכות הנבואה אם כן, היא תוצר ישיר של דרגת ההיכרות של האדם עם חותם אלוהים בנפש, ועד כמה המשך הבנייה של מבנה הזהות והאישיות באדם, צומחת, בנויה ומתפתחת כהמשכיות וענפים לשורש הראשוני והפנימי שיש באדם.
ככל שהאדם מבוסס בשורש זה, כך יהיו פחות תגובות גופניות ורגשיות לנבואה (כפי שאליפז מתאר זאת)
ככל שאישיותו של האדם היא קו ישר מחותם אלוהים בנפש, הנבואה תהייה יציבה, קלה, טבעית, פשוטה ומדויקת יותר, נטולת דרמות רגשיות וגופניות (כפי שאליהוא מתאר זאת)