איוב כ”ט, תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב – פרק ל”א

כש”תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב”, הוא עצמו תם. תמה דרכו והוא נדם.
לא נותר ממנו דבר, כאשר תמו דבריו.
נסתיימה דרכו, ואין הוא עוד.
צעד בצעד, שאיפה בנשיפה, ואין יותר לאן.
כאן בא הקץ על איוב, והוא עומד בתומתו.
נותר בבדידותו, תם וישר, יציב בצדקתו.
ללא מענה, נותר עומד ויציב מול אדם ואלוהים.

“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר” (ב,ו)
האם אכן נפשו של איוב נותרה שמורה לאחר כל קטגוריות הייסורים שבאו עליו?
קטגוריות הייסורים:
1- אובדן רכוש (צאן, בקר, גמלים וכו’)
2- אובדן כוח העבודה, בני ביתו.
3- אובדן ילדיו כולם.
4- אובדן מעמדו הציבורי כדמות דתית, כמנהיג וקובע דעה.
5- אובדן בריאותו הגופנית כאשר לקה בשחין בכל גופו.
6- יחסיו עם אשתו שדרשה את מותו: “וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת”
7- יחסיו עם שלושת רעיו – שזרו מלח על פצעיו ונסו בכל כוחם להוכיח לאיוב כי חטא.

גם אם חי הוא, הרי שהוא כמת.
גם אם נותרה נשימה באפו, הרי שהתמוסס ונכחד בייסורים.
גם אם נותרו בו איכויות היסוד “תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע” (א-א) הוא נותר בדד.
לאחר כל דבריו אל מול חבריו – לא נותר לאיוב דבר.
לא דרך, לא תנועה, לא מגמה ולא הכוונה…
כאן נסתיימה דרכו. כאן מת איוב.

איזהו האיוב שתם ומת?
מה באיוב מת?

שתי מערכות הזהות שבאיוב:
א- הראשונה והבסיסית מבוססת על תכונות מולדות שאלוהים עצמו מזהה דרכן את איוב: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע“ (א-ח)
תכונות נעלות שדרכן איוב זכה בכל זכויותיו בחברה שבה חי, ברכוש ובמעמד.
אלו התכונות המאפשרות לו את עמידותו המופלאה במערכה מולה ניצב, מול חבריו והעולם בכלל וכן מול אלוהים.
ב- השנייה מבוססת את החרדה, על הנטייה לאובססיבית, על המחלה של קיום ההלכה כאחד העושה עסקים עם אלוהים כאשר בעשייה ההלכתית האובססיבית קיימת כביכול ההבטחה על שלום ביתו של איוב מול האפשרות לחטא ולעונשים הצפויים מן החטא האפשרי – הדמיוני. עשיית הפולחן מגינה על בני ביתו של איוב, כפי דעתו אז.
“וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים” (א-ה)

זהותו השנייה של איוב, היא זו שמתה. היא זו שהתמוססה באופן הדרגתי, עד להכחדתה המלאה.
כאשר תמו דברי איוב, כאשר מת איוב, זוהי זהותו השנייה שמתה שממנה לא נותר דבר.
שם אין לאן ללכת ושם דרכו נסתיימה.
שם נותר איוב בזהותו הראשונה, שאותה לא ניתן להכחיד ובה לא ניתן לגעת.
ניכר ממותו של איוב כי את זהותו הראשונה אין הוא מכיר, ואילו כל כוחו עד לנקודה זו, שאובה לו מזהותו השנייה, דרכה הוא מוחה ומתווכח ללא שאת מול רעיו המנסים לאורך השיח כולו להרפות את ידיו ולהוכיח אותו בטעותו..

דרך הזהות השנייה יש תנועה ודרישה לתשובה, יש פעולה, יוזמה ועשייה.
בזהות הראשונה אין יוזמה ולא עשייה, יש שהייה ללא תנועה. בזהות זו יש את “הִנְנִי”.

עד לנקודה זו, איוב זוכה למעמדו בעולמו מכוחה של זהותו הראשונה.
אך הוא עצמו מכיר את עצמו דרך זהותו השנייה.
זהותו הראשונה איננה מהווה לאיוב יסוד שניתן להתהדר ולהפוך אותה לשורש דרכה הוא נודע בעולמו.
הוא עיוור לאופן כיצד אלוהים מזהה ומכיר אותו.
אין הוא מעריך את איכויות זהותו הראשונה, הוא נותן מקום וערך לזהותו השנייה דרכה הוא עושה וחי, דרכה הוא פועל את כל פעולותיו – “כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים”.
הוא עיוור לאופן בו אלוהים מכיר אותו, ופועל בעולם על פי זהותו השנייה ששם אלוהים נעדר.

(למרות קיומה של כל דקדוקי ההלכה על ידיו של איוב – אלוהים איננו קיים שם, עקב האופן בו היא מתקיימת.
לקיומה של כל דקדוקי ההלכה, קלה כבחמורה, שאלוהים איננו נוכח שם, יש משמעות הרת גורל המובילה לקטסטרופה.
קיום הלכה ללא נוכחות אלוהים, מביא לאסון ולחורבן.
מוטב היה שלא לקיימה כלל מלקיימה כמו שאיוב קיים אותה.
יש משמעות ואפקט על פני המציאות לכל פעולה שאדם פועל, ולפעולות בעלות ערך פולחני דתי – יש כוח רב ואפקט עמוק על פני המציאות. עשייה פולחנית נעדרת מאלוהים, הרת גורל היא לכיוון החורבן והקטסטרופה…. מוטב היה שלא לקיימה)

מה אפשר את סוג הפיצול של שתי סוגי מערכות הזהות שיש באיוב?
מתי קרה הפיצול בחיי איוב?
כיצד קרה שאיוב נשען על זהות שנייה שרעועה היא וחסרת שורש ביחס לזהותו הראשונה?

על כך בהמשך.