התנסות שנייה – וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ

התנסות שנייה – וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ

המשל: החלום ושברו
לאחר שאברהם מגיע לארץ המבוטחת, “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ“, לשם ההליכה והתקווה מכוונת.
לאחר שאברהם מקבל מעת האל את שבועת האל: וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית יב, ז)
כאשר המסע נראה כמו שהגיע לתכליתו, אל הארץ המיוחלת.
אז מסתבר לאברהם שאותה הארץ ענייה וסובלת מחרפת הרעב עד למקום שם הוא נאלץ לרדת ממה למצרים: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (בראשית יב, י)
הארץ איננה ארץ זבת חלב ודבש, היא אף איננה ברת מגורים. לא ניתן לגור באותה הארץ.
המקום שממנו יצא אברהם, בעל שפע גדול ללא כל מחסור. המקום שממנו גלה אברהם – בדיעבד הרבה יותר טוב, עם יותר חיים ואפשרויות. התחושה הראשונית ששם יותר טוב מכאן (הדשא שם ירוק יותר) הסתברה כשגיאה חמורה.
מקום המוצא מסתבר בדיעבד, מכיל יותר שפע, אפשרויות פרנסה וקיום ביחס למקום שאליו אברהם הלך, מקום של קושי, ייסורים ורעב.
כה קשה האכזבה… המציאות המרה מכה על פניו של אברהם. עליו לעזוב את המקום שהיה לתכלית המסע לטובת מקום ששם השפע ואפשרויות הקיום רלוונטיות.
יעד המסע וההליכה הסתבר כשגוי. כמה נורא השבר..
הייתכן כי האל הוליך את אברהם שולל? הייתכן כי המסע אינו אלא שיגעון ליבו של אברהם?
אולי טעה האל? אולי אברהם טעה כיצד שמע את האל? אולי אברהם טעה להבין את קולו ורצונו של האל?

הנמשל: 
1- ההגעה ליעד ומימוש היעד, אינו דומה לאופן בו האדם דימה את מימוש היעד לפני היציאה למסע. ההגעה לתכלית (לארץ המובטחת) הינה לאחר המסע שעבר האדם בדרך להגיע למקום המיועד.
שם המציאות איננה זהה לדמיון על אופיו של המקום בעת היציאה מסע.
שם הייתה הבטחה מפורשת מן האל, על עושרו גדולתו של המקום: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה (בראשית יב, ב)
תפיסת המציאות לפני היציאה למסע והבנת המציאות בהגעה ליעד איננה אותה תפיסת מציאות.

2- לאחר שהאדם הגיע לתכלית, אין שם מנוחה ונחלה אלא שם מתחילה עבודה נוספת שהיא בדרך כלל קשה ומחייבת יותר את האדם באחריות וקושי נוסף שקודם האדם לא היה בשל אליו, אך כעת לאחר שהבשיל מן המסע שעבר, הוא כשיר לסוג של עבודה נוספת שקודם לא העלה בדעתו על הייתכנות שלה.

3- בסיום המסע, מתחיל מייד פרק חדש שהוא נבנה על בסיס המסע שנעשה, ולכן הוא מכליל בתוכו אתגר קשה יותר.

האיכויות המתפתחות:
א- תפיסה ריאלית של התהליך.
ב- יכולת לראות פוטנציאל ואת האפשרות הגנוזה בו.
ג- יכולת לשינוי, לגמישות, להשלה של תפיסות עולם נוקשות עם פיקסציה.
ד- פתיחות לבבית וביטחון הנבנה עקב ההשענות על התהליך המשתנה עצמו.
ה- חיסרון הפחד ממציאות משתנה ואולי אף ההנאה ושמחה מכך.
ו- התחזקות האמונה בוודאות של שמיעת הקול המנחה בדרך.
ז- היכרות עם המשתנה וכיצד הוא ניזון ונשען על הבלתי משתנה.
ח- התבררות פנימית על מהו הדבר הוודאי ועל מה ניתן לסמוך ולהישען.
ט- יכולת התחדשות.
י- חיים ללא פחד.

ההתפכחות:
להולך בדרך יש הפסקות למנוחה, אך אין יעד שם הסתיימה הדרך, הדרך תימשך עד לסופם של חיי האדם.
“הוא היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל” (אבות ב,טז)
כאשר אדם מגיע לצומת שם פרק מסוים מסתיים, הדבר שהדרך מחייבת אותו זה בשינוי תפיסת העולם שלו, בהערכה מחודשת על האופן בו הוא מבין את עצמו ואת עולמו.
הגדילה שיש בשלב זה, הינה היכולת לפשוט אידיאולוגית חיים, פילוסופית חיים מסוימת, ולבנות אחת חדשה עדכנית במקום הקודמת. ללא העיקשות על אחיזה בתפיסת עולם שהסתברה כלא נכונה למקומו של האדם בהווה.
הגמישות הנפשית שאיננה צמודה לדבר והיא נותרת פתוחה וזמינה לשינוי הרלוונטי, משם ממשיכה הדרך.
ההתפכחות אם כן, הינה בחיים ללא נוקשות ואחיזה עיקשת בצדקתו של אברהם בהליכה בדרך והולכתו אחריו את כל משפחתו המורחבת הסומכת ונשענת עליו.
וביכולתו לנטוש את ישן ללא צער, פקפוק, אחיזה והישענות על העבר.
מקום נפשי המאפשר להיווכח בהנחיית האל אותו בדרך.

מסקנת ביניים:
כשאלוהים בא לאדם ונגע לו בליבו, או כשאדם בא לאלוהים – עליו להשיל מעל עצמו את כל הדעות והאמונות, את כל סוגי המבנים הרגשיים והפסיכולוגיים. כולם מהווים חצץ והפרעה (כולל גישות מסורת ואמונה)
אדם מול אלוהים ניצב עירום. ללא כל לבוש ומחסה.
מול אלוהים אדם ניצב נקי.