“אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ” (במדבר ה’, ו-ז)
על חובת הווידוי לאחר שנודע כי יש באדם דבר או נושא שהוא “מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם”, מכל אותם הנושאים הקשורים לחיי האדם, ליחסי הגומלין החברתיים, ליחסים משפחתיים ויחסים שלו עם עצמו. על כל אותם הנושאים בהם יש נטייה בנפש האדם שהובילה אדם לסטייה מדרכו, כאשר הסטייה מן הדרך הינה הסטייה מן הדרך שם חל השפע הבא לאדם מלמעלה, מעת האלוהות.
כל סטייה מאין זו, אשר מוצאה בנפש האדם, מחייבת את תהליך הווידוי, שהוא התהליך המנקה.
אם תהליך הווידוי נעשה מרצון, מהבנה, מלקיחת אחריות, אז חל תיקון בנפש האדם המאפשר את השבת הברכה השמורה מעת האלוהות וממתינה לו שיהיה עם הכלים הנכונים, המתאימים לקבלת השפע הבא מלמעלה.
“וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן” (שופטים י”ג, ג-ד)
לפני התהפכות המציאות הידועה, בה אשת מנוח עקרה ללא אפשרות להרות, בא מלאך ומעמיד בפניה שיקוף ישיר וקר להכאיב, שיקוף על מציאות שהיא חיה ביום יום “הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ”. השיקוף הקר, הישיר, המכאיב, הוא זה המאפשר את הברכה “והָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן”
המוכנות של האדם לשינוי:
א- כל מצב המחייב שינוי בחיי האדם, בין אם מצבו גופני או נפשי, מחייב מן האדם מיאוס מלא של מקומו הקודם. כל עוד ויש באדם צד נפשי החושק במחלה, מתוך תחושה כי הוא “מרוויח” דבר מה מן החולי (תשומת לב מן הסובב, הקלות במטלות חיי הבית, חופש מהתמודדות ועוד) אין השינוי המוביל לחידוש הברכה אפשרי לאותו האדם.
על האדם למאוס לחלוטין במחלה, במקום בתוכו שמייצר תלות במחלה, אז מתחילה הדרך דרכה מתאפשר תהליך השינוי.
ב- העמידה של האדם מול עצמו: כך שהוא מבין, יודע ומקבל בכניעה גמורה את חלקו, אחריותו ומקומו מול הדבר שהוביל לקושי ולמחלה, הינו צעד הכרחי, כואב המאפשר את פתח לשיבה לבחירה המודעת, הבוגרת המאפשרת שינוי.
ג- תהליך ההתנתקות, הזדככות.
לא יכולה שתהיה שם הסתרה, הדחקה, התחבאות של האדם מאחורי “תירוץ”, ניסיונות להאשמה של גורמים “אובייקטיביים”. לא ייתכן שם צד אחד באדם שנותר בערפל, בחשיכה. האדם כולו, על כל היבטיו, עומד מול עצמו, מול חייו.
ד- לאחר מכן: חובת הדיבור, התמלול, השיחה והאמירה לצד נוסף על הקושי, הכאב, המורכבות שהובילה למחלה. הינו שלב כואב והכרחי לתהליך המעבר למקום החדש.
ה- אז באה הברכה:
הברכה בעת הופעתה זקוקה לתהליך מכין: “וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם” (במדבר ו’, כז)
תהליך מכין הינם הצעדים שקדמו, ולאחר מכן יש צורך בתבנית מודעת, תבנית חדשה, דפוס חדש אותו בחר האדם, לאופן בו הוא רואה בחזון החיים שבידו, איזה חיים היה רוצה לעצמו לסובב, מהו מהלך החיים החדש בו היה מעוניין, מהם הדפוסים הנפשיים ההכרחיים ליצירה של חיים חדשים לאור אותו החזון והרצון המחודש.
כאשר האדם יצר כלי חדש בתוכו “וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, אז באה האלוהות והיא עצמה זו מברכת “וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם”.
הכתוב ממליץ לו לאדם שאם עבר את כל שלבי הרפואה והתיקון, כדאי היה לו שהדפוס החדש אותו הוא בונה בנפשו יהיה בתמונת “שְׁמִי”.
הדפוס החדש, בראשיתו, הינו מחשבה, כוונה ורצון בלבד. כמעין “הצהרת כוונות” כלפי המקום עליו האדם היה מעוניין להגיע.
המשך המהלך מתרחש לבדו.
הברכה:
“יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם” (במדבר ו’, כד-כו)
אין בה חלוקה ופיצול, אין בה עצירת פתאום, היא לא נסוגה ולא מתחרטת.
היא מוחלטת באופן בו היא מזינה את כל פינות הגוף והנפש.
כאשר היא חלה על נפש האדם, גם צדדים שאינם ראויים יוצאים נשכרים מאופן פעולתה.
השער שהיא פותחת, מתחיל מן המקום היחסי בו היה נתון האדם, המקום של המצוקה ממנה הבריא, ושם דרך הברכה הוא נוסק לעולמות החורגים הרבה ממקומו הראשוני.
קודם היה מדבר , כעת יש גן רווה.
קודם הייתה שממה, כעת אגן הסהר הפורה.
קודם עיקשות מייבשת ונובלת, וכעת תנועה גמישה שאינה מתווכחת.
קודם התנצחות ווכחנות, וכעת שקט מנוחה ונחלה.
היא משיבת הנפש, היא המשיבה אדם למקורותיו.