“וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי” (הושע ב’, א’)
“וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי” (הושע ב’, יח)
על שינוי הסטטוס עליו מתכוון הפסוק:
“וְהִיא, לֹא יָדְעָה, כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ, הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר; וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל” (הושע ב’, י’)
על פי ההיגיון של הושע הנביא, ה – “וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא”, תלוי בהבנת המציאות באופן הנכון בלבד.
כל מה שיש לאדם, בה לו מעת האל. אם האדם מקבל סוג של שפע מן האל ואינו יודע לזהות את מקור השפע, לא יוכל להשתמש באותו השפע באופן הנכון, בצורה הנכונה, ואותו השפע יהפוך לדבר מבוזבז ואפילו מעוות מידות ומקלקל.
מכאן נובע תהליך החטא עליו מתכוון הנביא. אם האדם יודע לזהות את היחס בין העשייה הפרטית והמאמץ הפרטי, וכיצד חלקו האישי בכל מה שיש לו, אמנם תלוי בו, אך לא רק בו לבדו, ויש במציאות הכוללת יסודות נוספים שתרמו להוסיפו את חלקם לטובת מה שהאדם מייחס לעצמו. אז יש בתוכו תפיסת פרופורציה נכונה יותר ביחס ל”זכויות” שכביכול שייכות לו.
על פי דרכו של הנביא, כל מה שיש לאדם מקורו מן האל, אך האדם עמל לטובת ההישגים שיש לו, לכן הוא שם את הדגש וגם אינו רואה את האחדות הטבעית שבין האדם העושה וכיצד האל הוא זה ההופך את תוצאות מעשיו לדבר מה שהופך להישג. וזיהוי המקום בו האל מעורב במעשי האדם, הינו הזיהוי של האחדות בין אדם לאלוהים, דבר ששם את האדם במקום מאוד יחסי ופרופורציונאלי מול המציאות.
מקומו היחסי והזמני של האדם, מהווה מסגרת של ענווה עמוקה ביחס לתוצאות החיים שלו.
ועל פי הנביא, לרכוש את הראייה בא האדם מבין את מקומו היחסי, ואת הזמניות שלו, מביאות אותו למקום בו הוא שותף נאמן יותר להתפתחות של העולם בתוכו הוא חי ועל מקומו וחלקו בתהליך ההתפתחות.
לכן ” אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד” (שבת ס”ג, ע-א)
כלומר: השעבוד אינו אלא תפיסת מציאות שגויה, והגאולה אינה אלא תפיסה נכונה של המציאות.
התפיסה הנכונה:
א- הזיהוי הנכון על מקומו היחסי של האדם בעולם.
ב- הזיהוי של מקור השפע החל על האדם בכל מעשי ידיו.
ג- ההבנה על הזמניות של חיי האדם, ועל הברכה שיש בדבר.
ד- ההבנה של “עבודה” נכונה עם מה שיש לאדם, כוחות הנפש וגוף, ומחצבים חומריים, כדי לעשות סוג של דרך ועבודה בחייו, ולעבור סוג של תהליך למען עצמו ומען העולם בתוכו הוא חי.
ה- על יכולתו של האדם להשיב תשובה למקור ממנו השפע שזכה לו בחייו, וכיצד הוא מחזיר את אותו השפע שזכה בו, למקורותיו על ידי עבודה פורייה ומפרה עם מה שניתן לו.
על האדם להוכיח כי במעשיו הוא מרבה ומשביח את מה שניתן לו, באופן בו הוא והסובב יוצאים נשכרים. זוהי הדרך להשיב למקור תודה (בלהרבות את מה שניתן לו, לטובת עצמו ולטובת הזולת)
זוהי כוונת הפרשה, כאשר התוכן מרכזי בתוכה מתייחס להליכה הנכונה, בסדר הנכון, באופן העבודה הנכונה, בעת העם הולך במדבר. סדר ההליכה הנכון במדבר אינו אלא משל להליכת האדם בחייו הפרטיים במקביל ליסוד ממנו השפע נובע בחייו, וכיצד להתנהל נכון עם מקור השפע דרך הזיהוי שלו וההכרה בו, כך ששפע זה ירבה – ולא יכלה ולא ישבש, יקלקל או יהרוס את האדם.
נקודה זו הינה ההקדמה לכל ספר במדבר, הבא לתאר את אופן ההליכה של העם במדבר, כמשל להליכה של האדם הפרטי מול האלוהות, כאשר כל ספר זה מתאר את המכשולים והאתגרים לאדם ההולך בדרך זו.
כל פרשה בספר זה מהווה סוג של “לימוד” לאדם ההולך בדרך, דרך המשולה למדבר, כיוון שכל אדם ההולך בדרך זו, מפלס לו את דרכו כאחד ההולך במדבר, ארץ שממה, ארץ לא זרוע, ארץ יבשה.
דרך שתתגלה ותיחשף תוך כדי תהליך ההליכה במקום שאינו ידוע, במקום שאחר עדיין לא הלך בו. מקום שהופך ל”זכות” הפרטית של האדם ההולך בדרך זו.
דרך ההליכה של האדם בחייו, כאשר הוא יודע את מקור השפע: תמיד אישי, תמיד ייחודי, תמיד חושף דבר חדש באדם ובעולמו, תמיד משאיר בתוצאות הליכה המוסיפות יופי והדר לאדם ולסובב.
לכן הנביא מסכם את תהליך המסע ב: “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה” (הושע ב’, כא- כב)