“הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים”
כן, טבעי לו לאדם שיעשה לו אלוהים. לא טבעי שאין כך. כל אדם באופן טבעי לחלוטין, כחלק מתהליך ההתפתחות הנורמטיבי שלו, עושה לעצמו אלוהים.
איזה אלוהים אדם עושה לעצמו?
כל ילד שרואה באביו דמות נערצת, דמות לחיקוי, דמות שדרכה ניתן לשאוף למקום גבוה יותר. אותה הדמות – שבתחילה היא דמותו של אב או אם, ולאחר מכן, היא דמות כלשהי שהאדם בוחר ורואה בא סגולה מיוחדת שיש לשאוף להידמות לה, היא בחינת אלוהים לאותו האדם.
דמות נערצת שהאדם בחר לעצמו, הינה סוג של “סולם יעקב” עבור אותו האדם. זוהי דמות שההזדהות עימה, והרצון להידמות לה מוציאים (במקרה הטוב) את הפוטנציאל הגבוה של האדם, לשם ההגשמה של החלקים העמוקים והטובים יותר הטמונים בתוכו.
לכן צריך האדם לעשות לו אלוהים, וכדאי לו שיבחר לו “אלוהים” מן הסוג שדרכו הוא יגדל, יתפתח, ויעלה בסולם העלייה שלו, עד לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לו.
מכאן שהבחירה באלוהים, ואופן בו האדם עושה לעצמו אלוהים, הינו חלק טבעי ובסיסי בתהליכי ההתפתחות והגדילה של האדם. תהליך שבאופיו היסודי הינו דינאמי בתנועה שלו לכיוון האלוהים הנבחר.
ברגע שאותו האלוהים הנבחר הופך לדמות הרסנית, מסרסת, מדכאת, אז אין הוא יותר “האלוהים”, הוא הופך למחלה שניתן לקרוא לה “עבודה זרה” עקב היסוד המקבע, העוצר, המהווה שמירה על הקיים ועל הישן במקום התהליך השואף להתהוות לאלוהים.
יש הרבה סוגי אלוהים אם כן, וכולם רלוונטיים כאשר הם מובילים להתפתחות נפש האדם למקומות גבוהים יותר. כאשר אין יותר התפתחות, אז אותו האלוהים הופך לאליל ועבודה זרה, הכופה ומכבה את האש הפנימית השואפת לאיחוד האלוהי.
אלוהים שהאדם עשה לעצמו הינו זמני, מכיוון שכל תקופת זמן – האדם שהולך אחר אותה הדמות, יאלץ להתמודד עם המשמעות של דמות אלוהים שעשה ולשדרג את התוכן והמשמעות שלה לאור תהליך ההתפתחות שלו עצמו.
האלוהים החלקי היחסי שהאדם בחר לעצמו הינו ביסודו אמיתי, אך חלקי. ככל שהאדם יעלה בסולם העלייה שלו, תפיסתו את מושג אלוהים ישתנה, עד למקום בו אין יותר דמות מסוימת, אב או מורה, שהם סוג של “אלוהים”, אלא האדם יפשוט מעליו כל צורך לאחיזה במורה, דמות, מושג או מילים, ואז האדם יהיה במקום המאפשר קשר ומגע עם אלוהים במובן האמיתי.
אלוהים במובן האמיתי:
כשם שכל איבר מאיברי הגוף, יש לו חיים משל עצמו, יש לו זהות משל עצמו, יש לו ייחודיות משל עצמו עקב פעולתו המגדירה את זהותו וחלקו במערכת.
וכשם שכל חלקי המערכת כולם חוברים יחד כיחידה אחת, כאשר הם כולם גוף אחד המורכב מחלקים רבים, וכשם שכל איבר עקרוני וחשוב לקיומה של קומת האדם, אך כל חלק כשהוא לבדו – אין לו משמעות רבה, הוא כלום כאשר הוא לבדו, ומה שהופך כל איבר לבעל תוכן, חשיבות ומשמעות, הינה הצטרפותו של האיבר לפעולה משותפת עם כל איברי הגוף, לשם הקמת קומת האדם, אז אדם, נשמת אדם, חלק אלוה ממעל של האדם יכולה לדור במרכבה האנושית.
והיא זו החשובה, היא זו המחברת את כל החלקים לקומה אחת, בזכותה נוצרת האחדות והשותפות וההסכמה של כל איברי המערכת לשיתוף הרמוני מרצון ושמחה, והיא זו שמחייה את קומת האדם כולה.
כך גם העולם הגדול הסובב, מורכב כולו מחלקים, חלקים רבים ומגוונים לאין ספור, שכל חלק הינו עולם בפני עצמו, עם ייחודיות וזהות עצמאית, וכל עולם הינו עשיר ורב גוני בחיים שהוא מכיל בתוכו.
וכולם ביחד מהווים בהרמוניה אחידה, השזורה זו בזו, ומשפיעה זו על זו, ויוצרת את היקום רחב הידיים ואת הטבע השלם.
אז הפסיפס העשיר הזה, הוא זה המהווה את בית שם שוכנת האלוהות נשמת העולם, המחייה אותו, נותנת לו מקום, מאפשרת לו קיום בעושר ורוחב לב אין קץ.
לכל חלק זיקה לאלוהות, איך אין הוא האלוהות עצמה. כל חלק ניזון מן האלוהות, לכן יש בו שאיפה לחבור לאלוהות.
לא ניתן לראות את אלוהים בעין, כיוון שאין צורה או כלי להכלתו, אלוהים הינו התחברות הפסיפס לשלמות אחידה, יש צורך בראייה שאינה פיזית, ראייה הרואה את השלם וכיצד הוא מחייה, וכיצד הוא דובר את עצמו דרך הפרטים הרבים שכולם חלק ממנו.
אלוהים אם כן, הינו הדבר המחבר את כל הפרטים לאחדות מופלאה, האחדות שניכרת דרך תנועתה, דרך איכותה, דרך החיים שהיא מחייה.
לכן תנועה והתפתחות הן מסימני ההיכר של מגע אלוהים באדם.
סטגנציה, עמידה על המקום, קיבעון, הם מסימני ההיכר של עבודה זרה.
הנביא ידע את הקושי שבדבר, לכן סיים בתפילה “רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה”
כפי התקרבות האדם לאחדות, כך הרפואה למה שהיה קודם תפיסה חלקית של המציאות.
פרשת בחוקותי כולה, יוצאת מתוך ההנחה של האחדות האלוהית שהאדם שותף לה באופן מלא, מכאן הדברים המצטיירים כעונש בפרשה, כאשר “וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי”, הינה האינדיקציה להפסקת תהליך ההתפתחות לטובת הליכת מקרה, הליכת קרי, שם יש קיבעון המחלק את השלם לפרוטות, והופך את היחסי לדבר המוחלט.
מכאן מאמר חז”ל ש”הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט בשערה” (בבא קמא נ’, ע”א)
ככל שהאדם קרוב יותר לנשמת עולם, כך היא פועלת בחייו באופן מודע וגלוי.
למקום זה כיוונה הפרשה.