פרשת ‘אמור’ מגלה תורות וכללים עצומים מאוד על החיים, הבריאה, אופי העולם ותנועתו. ההפטרה של הפרשה מחדדת את התוכן שמגיע בפרשה כתוכן גולמי שאינו קל להבנה. נתרכז בפסוק אחד בהפטרה, על מנת להבהיר את רעיון הנבואה מול רעיון ההלכה בישראל.
טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי–לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ, אֶת-מִשְׁמַרְתִּי יחזקאל מד
בני צדוק הם אלו השומרים על משמרת אלוהים והולכים בדרך הנכונה – בשעה שכל בני ישראל תועים וטועים.
מי הם בני צדוק?
בני צדוק הם בניו של צדוק הכהן הראשון מבית אהרון, שנבחר מתוך כל עולם הכהונה בימיו לכהן בבית המקדש ראשון של שלמה המלך, וכיהן שנים רבות, כיובל שנים. צדוק הוא צאצא של אהרון ולכן גם קרוב משפחה של משה רבנו. מאז צדוק ישנה שושלת של כהנים גדולים, כולם בני צדוק, המשכיות של צדוק, והם נקראים הצדוקים.
בסוף בית שני נהרגו אנשים מקרב הצדוקים, בדיוק בגלל שהם שמרו את הדבר אלוהים באופן שאלוהים רצה. בשעה שהצדוקים והאיסיים שמרו את המסורת של עבודת האל דרך נבואה, דרך התגלות – טענו הפרושים, קבוצה אחרת שקמה אז בעם ישראל, שלאחר פטירת אחרוני הנביאים, חגי, זכריה ומלאכי – ‘פסקה נבואה מישראל’. את מקום הנבואה תפסה החכמה של חכמי ישראל שהפכה ברבות השנים להלכה ולמשנה סדורה שקיבלה מעמד מחייב ואמיתי בדיוק כמו התנ”ך. מכיוון שפסקה הנבואה, הם אמרו, עדיף חכם על נביא.
הצדוקים לא האמינו ולא חשבו שהנבואה בישראל פסקה. עבורם הנבואה היא מוטיב מרכזי, דינמי ומתפתח בתוך התודעה היהודית ומשמעותה הקשר החי בין האדם לאלוהיו, כך שכל אדם – אם ילך בדרך הנכונה – יוכל להגיע לרמת התודעה שאפיינה את הנביא, שביטויה הוא בהתגלות ישירה של הרוח לאדם, בצורות שונות.
מהלך ההיסטוריה מוכיח שהפרושים נצחו. גישתם של הפרושים מאפיינת את היהדות עד עצם ימינו, ומוצאת ביטוייה בקרב רבים מהאנשים בעלי הכוונות הטובות באמת.
ונשאלת השאלה – מדוע נעלמו הצדוקים מבמת ההיסטוריה?
המבנה שבו שימרו הצדוקים את הקשר עם אלוהים היה דרך עבודה נכונה בבית המקדש. מטרת עבודת בית המקדש הייתה לחבר שמיים וארץ. מאז שחרב בית המקדש חיים בני ישראל בפירוד, בהפרדה ובמחיצה.
בית המקדש חייב לקום בפעם השלישית – אך הפעם לא כמבנה פיזי-מינרלי, אלא בתוך ליבו של האדם עצמו. האדם היחיד הוא מקדש לרוח השוכנת בתוכו, שם יכול להתרחש חיבור בין שמים לארץ. העבודה הפנימית של כל אחד מאתנו על תיקון הפירוד בתוכנו, הפירוד בינינו לבין האחר – יכולה ואמורה להקים את המקדש מהריסותיו. אם לא נצליח לעשות זאת נמשיך לקיים ‘הלכות-גרידא’ – בין אם מתוך המסורת היהודית ובין אם מתוך כל תורה מובנת אחרת – מבלי שנשים לב שאנו משרתים מבנה מת, ושאנו עובדים רק את הגווייה של הרוח ונרדמים בעונג לתוך המצב. מצב כזה, של שינה, רצוי לכוחות הנגד העומדים בפתח ומנסים למנוע מהאדם ללכת בשביל הרוחני הנכון עבורו.
בידע-האדם האנתרופוסופי מכונים כוחות אלה בשם: אהרימן. אהרימן מעוניין שנסתפק בחכמה הארצית, בחכמה האינטלקטואלית, ושחלילה לא נרגיש בחסרונה של חכמה-חיה. הוא יעשה הכל על מנת שנקבל את כל מאוויינו הארציים – גם כשהם ניתנים לנו בתחפושות רוחניות.
אין הכוונה חלילה להעביר ביקורת על אמונה או תורה זו או אחרת – איש באמונתו יחיה – אך כולנו, בין אם ’שומרי מצוות‘ ובין אם לאו – צריכים להיזהר שלא להירדם לתוך המבנה.
התורה ניתנה לעם ישראל עבור כל העמים. עם ישראל אמור לתקן את הפירוד בכל העולם כולו. נכון להיום, נראה שעם ישראל מחטיא את מטרתו ולא מקיים את תכליתו. עם זאת, גם ליחידים בעם יש אפשרות ‘לתקן עולמות’, משום שהתקופה שלנו היא התקופה האינדיבידואלית ביותר מאז ומעולם, בה ליחיד יש תפקיד ומשמעות הרי-גורל – ובתנאי שינסה קודם כל לתקן את עצמו ולא את האחר. במובן מסוים זוהי תחיית המתים עלי אדמות – לפגוש את אלוהים בתוכך ולפנות לו מקום בתוך בית מקדשך. לשם כך עלינו לטפח אמונה – לא כצבירת ידע וכהשקפת עולם, אלא בכך שנפנה מקום בתוכנו לאלוהות להיכנס אף אם ‘כחודה של מחט’. אמונה עניינה פיתוח של חלל, יכולת נפשית, תכונת נפש שהיא פוטנציאל בכל אדם, הפותחת אפשרות שבה האדם – עקב האמונה שבתוכו – נהפך לכלי לקבלת השפע מהשמים. לתוך כלי זה נכנסת אנרגיה מסוימת שמגיעה מלמעלה, כך שהאדם עובר התנסויות רוחניות השונות מהחוויות הארציות. כאשר אדם נהפך לבית מקדש בתוכו חי אלוהים – זו האמונה, אמונה חיה.
נכתב על פי שיעור של קובי נחושתן
שבת שלום