“כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָה” (ירמיהו ט, כב-כג)
אדם בונה שם לעצמו דרך שלושה נתיבים של צורות עשייה בעולם. ה”שם” שהוא עושה לעצמו הינו לאור הישגים אותם הוא מציג לראווה לעולם, בהם הוא מתפאר ועליהם הוא נשען.
כשאותם ההישגים הופכים להיות כלי משענת ל”שם” שבנה לעצמו, נותרת תלות מזיקה בין ההישגים (שהם עצמם אינם “טובים” או “רעים”, הם רק הישגים) לאדם הזקוק להם כעת, כיוון שהם אלו היוצרים לו כבוד, מעמד, שם. דבר המביא עימו כסף ותהילה (שגם בהם אין כל פגם. ההישג הופך לרועץ לאדם כאשר האדם הפסיד את עצמו עקב תלות התמכרותית בתהילת העבר השייכת בדרך כלל להיסטוריה שלו, ולא לעתיד מתפתח)
ואילו הם שלושת הנתיבים כפי שירמיהו מציין אותם:
א- אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ:
וכי יש פגם בחוכמה? בוודאי שלא, אך כאשר החוכמה הופכת את האדם לאיש ספר אקדמאי “בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה” (ישעיהו כט, יג) כי אז השכל מפריד את האדם מליבו. כאשר דפוסי מחשבה (אף כי הם עשויים להיות נכונים) הופכים למקובעים, נוקשים המנתקים את האדם מעצמו ומן הדינאמיקה המתפתחת של החיים. אז “חוכמה” זו מזיקה ואין בה תועלת.
הדבר מחייב “קורבן” לשם הסרת כתם החוכמה המנתקת “לִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה”.
הקורבן מתבטא בפרשה דרך בגדי הכהן, החושן אורים ותומים שעל חזה הכהן:
“וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת-הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ. וַיָּשֶׂם עָלָיו, אֶת-הַחֹשֶׁן; וַיִּתֵּן, אֶל-הַחֹשֶׁן, אֶת-הָאוּרִים, וְאֶת-הַתֻּמִּים” (ויקרא ח, ז-ח)
בגדי הכהן, החושן והאפוד מתאימים ומקבילים למידות הנפשיות של הכהן. הביגוד מבטא את פנימיותו ותכונות האופי היסודיות של הכהן. בגדיו אינם יוצרים רושם מוטעה על מי שהוא. הם ביטוי מדויק לשורש האדם שבתוכו.
הדבר בא להראות כי הכהן לבוש במידות נפשיות, התנהגותיות שהן אותנטיות לשורש.
גם אם חכם הוא, אין חוכמתו מהווה חצץ מנפשו. ואם מצא האדם כי יש בו חכמה המנתקת אותו מנפשו, שהרי קרובנו הינו בהחלפת מידותיו (הבגדים, שהם משל למידות הנפש) לדרכי התנהגות ההולמים את היסוד הפנימי שלו.
כמאין חשבון נפש אם דרכי ההתנהגות של החכם באמת אותנטיים לשורש הנפש, ומתבטאים אותה נאמנה, או שכחמתו הפכה קליפה על הנפש.
כל עולם האקדמיה צריך וזקוק לבקש קורבן על עצמו, על שהפך לכנסיית שכל וניתק עצמו מליבו.
ב- “וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ”:
גבורת הגיבור אינה נצחית, היא שייכת לאירוע שהיה וחלף. אין זה משנה עד כמה מכונן רגע הגבורה של הגיבור, כאשר הוא נשען כל ימי חייו על זיכרון מעשי גבורה השייכים להיסטוריה שחלפה, הרי שאותו האדם קפא על שמריו, נעצר באירועי העבר, וכעת הוא זקוק לקורבן שיסיר את מעטה מעשי הגבורה, והזיכרון שהם הותירו (אף כי חשובים הם) וישיב אותו למקום עליו הוא שייך, אל הווה המתהווה לעתיד שונה מן העבר.
בפרשה מוצע לדבר קורבן אש התמיד:
“וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה” (ויקרא ו, ה-ו)
כאשר הגיבור עומד מול אש התמיד, שם נשרף הזמן המתפוגג, ומתהווה מחדש, שוב ושוב. הוא נוכח באיוולת של הישענות על אירועי העבר, וכיצד הזמן החולף – חולף…
ויבוא יום, וגם הגיבור, גם הוא עצמו יחלוף.
אז הוא מתעורר ומקיץ מן החלום על ימי הגבורה והנעורים וחוזר למקומו היחיד הרלוונטי, הווה המתהווה לעתיד השונה מן ההיסטוריה שחלפה.
העולם הרואה בגיבורי ספורט ותרבות הגוף “גיבורים”, זקוק לבקש קורבן על עצמו, בכך שהסיט את עיקר חיי האדם לגופו בלבד.
ג- “אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ”:
עשיר בעושרו זהו האדם הנשען על רכושו הנותן לו כוח חברתי, עוצמה מול אנשים.
אולי אדם זה בעצמו ובעשר אצבעותיו עשה והצליח והשיג כסף ורכוש רב. אך אין הדבר יעמוד לזכותו ביום מותו, כאשר ייוותר הוא מול חייו, מול עצמו לבדו, ויווכח כי שכח במהלך המרוץ לעוד תאוות כוח, כסף, רכוש המקנה לו מעמד חברתי, את עיקר עצמו, את עיקר חייו.
דבר זה מחייב קורבן, כדי להסיר מכשלה זו, ולהחזיר את העשיר לשמחת הפשטות, ולהכרת הטוב שיש לו. מאין טוב זה בא, מהו מקורו של השפע שנמצא בחיקו, ולשם מה ניתן בידו שפע רב מן הסוג החומרי.
בפרשה מוצא קורבן “אשם”:
“וְזֹאת תּוֹרַת, הָאָשָׁם: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הוּא . בִּמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת-הָעֹלָה, יִשְׁחֲטוּ, אֶת-הָאָשָׁם” (ויקרא ז, א-ב)
העשיר מתבונן בקורבן זה ונזכר כי הוא עצמו נצרך, הוא עצמו עשוי להיות במקומו של הנזקק, כאשר יחלה, יזקין, יחלש. אז ליבו חוזר לפרופורציה הנכונה של משמעות היותו בעל רכוש.
הוא חוזר למקומו היחיד הרלוונטי, המקום המתהווה לעתיד שונה מן הקיים שהיה לו בעבר דרכו הפך עשיר.
תרבות הכוח והעושר התופסת “כסף” כעיקר האדם, וכך הופכת את בעלי הממון לשלטים. זקוקה לבקש קורבן על עצמה, שהפכה כלי למטרה, וקידשה חומר על פני הרוח, ונתנה כוח לאנשים שאולי אינם ראויים כלל למעמדם.
כאשר אדם עבר תחנות אלו בדרגות שונות, ברמות שונות של תלות בחוכמתו, גבורתו ועושרו שיש לו, מה שנותר הינה ידיעת אלוהים לבדה, ידיעת שורש הקיום, תנועת החיים, מאין באת ולאן אתה הולך. וידיעת דבר זה מביא עימו הלל אמיתי שיש בו נצח וכבוד.
” כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ”
סוגייה זו נוגעת לאחר היסודות המהותיים ביותר באמונת האחדות. המונותיאיזם. מאחר ואלוהים הןא אחד, יחיד ומיוחד אחד אבסולוטי שאין בצידו זולתו דבר; הרי מניין יבוא המתהלל ויאמר; “כוחי ועוצם ידי עשו כל אלה” ? …
כל כוחך איננו בא לך אלא מנטיות מוקדמות שהן מתנה אלוהית שניתנה לך בהתחוללותך.
הדבר מתקשר גם לסוגיית ההשגחה הפרטית לפי הרמב”ם במורה נבוכים. אם “הכל אחד”, אין דבר הנבדל ממנו ומרצונו ואתה מקום התגלמותו.
אמנם נכון כי מאמצייך והשתדלותך מסייעין – אבל גם זה במידה…
תודה יעקב, על תשובתך,
היה בדעתי כי נושאי ההלל שהאדם מתפאר בהם, הם שלבים
אך ההלל היחיד שהוא נכון ויש בו מן הנצח, זהו אותו האדם היודע את אלוהים