פרשת ויחי, יחסי מורה תלמיד

“וּשְׁלֹמֹה–יָשַׁב, עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ, מְאֹד” (מלכים א’,ב’-י”ב)
הפסוק האחרון בהפטרה מסכם את נקודת המרכז של הפרשה. ברכת דויד לבנו, היא זו המביאה למלכות ה”נכונה מאוד”. כאשר שלמה יושב על כסא אביו דויד, הוא יושב על בסיס המורשת והברכה שאביו מוריש ומברך אותו, ולכן מלכותו נכונה מאוד.

לכן – מרכז הלימוד מן הפרשה, כפי שההפטרה משקפת, הינה על הדרך להעביר ברכה לדור הבא, כיצד היא הדרך להעביר ולהנחיל לדור הבא את האמת, את הברכה כפי שהדור הקודם הבין וזכה לה.
הפרשה מלמדת את הצעדים בהם ברכה עוברת מן המברך לאדם המתברך.

צעדים אלו נכונים בכל תהליך בו אדם, מורה, אב – המעביר לבנו, תלמידו, אותו האחד הנאמן לו, את מסכת חייו דרכם עובר ידע, אמת, תבונה ומסורת אותה האדם מבקש להנחיל לאדם אחר.

אין הדבר מחייב שתהליך זה יתרחש בעת המורה סיים את חייו ומבקש לחתום את חייו בהעברה של חכמתו לתלמידו, כמו שנראה בפרשה ובהפטרה, תהליך זה מתרחש באופן רב גוני ובממדים שונים כאשר דבר מה “אמיתי” עובר ממורה לתלמיד.

תהליך זה זהה לתהליך החניכה לתורה מסוימת או לידע אמיתי מסוים, אשר מחייב מורה שעבר כברת דרך דרכה הוא זכה ל”אמת”, אותה הוא יכול להעביר לאחד הראוי לשאת את אותה האמת.
התוכן המועבר בין תלמיד למורה, אינו אינפורמטיבי או אינטלקטואלי.
כמו שמקובל היום לחשוב שאותו האחד שאוחז בידע רב, יש לו כוח שאין למשהו אחר.
אין כך הוא הדבר, ה”ידע” של התרבות הנוכחית אינו אלא “אינפורמציה”, כאשר הידע כמו שהוא נלמד מן המקרא הינו ידע, הבנה, חוכמה, הבאים לאדם דרך התנסות ישירה, חוויה מיידית וישירה ביסודות האמת, עליהן המציאות מבוססת.
התנסות זו אינה אוניברסיטאית, אקדמית, שכלית ואינטלקטואלית, היא התנסות שכל חלקי המערכת לוקחים בה חלק, ולכן תוצאות אותה ההתנסות הופכות לחלק מן האישיות של האדם שהתנסה בדבר מסוג זה.
כדוגמת יעקב שהפך לישראל לאחר המאבק עם המלאך.

הינה הם הצעדים להעברת “ידע האמת”, כפי שהפרשה מלמדת:

1- וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי–וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה

שלב ראשון: שלב ההשתוות.

המברך (יעקב) מנמיך את עצמו על מול המתברך (יוסף בנו) “אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ”, ומשביע אותו על בקשתו. “וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי–וַיִּשָּׁבַע, לוֹ:”

אין התלמיד יודע את מקומו של מורה, המורה יודע את מקומו שלו ואת מקומו של תלמידו, לכן עליו להקטין את עצמו כביכול, כדי שהתלמיד יהיה מסוגל להבין ולראות את הדלת שנפתחה לו.
לא ניתן להעביר דבר אמיתי למשהו אחר ממקום של התנשאות, או תחת מעמד של “גבוה” מול “נמוך”.
המורה שם עצמו במקומו של התלמיד ומשווה את עצמו לתלמיד, כך ניתן לתלמיד האפשרות להבין את הדברים בכלים שיש לו וכן לטפס ממקומו שלו למקומו של המורה. מה שמאפשר לתלמיד לטפס למדרגה גבוהה יותר הינו תהליך ההקטנה של המורה השם עצמו בדרגתו של התלמיד.

2- וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ–אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה

שלב שני: שלב התחזקות היסודות.

המברך (יעקב) מתחזק, הופך חזק, מעצים את עצמו ואת הפוטנטיות של אותה החיוניות שיש מאחורי הדברים אותם הוא מבקש למסור לתלמידו (יוסף) “וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל.”

כדי להעביר דבר חווית אמת הנושאת עימה תוכן קיומו, תוכן שחורג מזמן או מקום, על המורה להיות במצב “אנרגטי” מסוים, בו הוא טעון, פוטנטי, חזק ומרוכז בתוכן אותו הוא רוצה להעביר, עוד לפני שתוכן זה תורגם למילים. אותה החיוניות שהמורה מרכז בתוכו, שייכת לאיכות הדברים והתכנים אותם הוא מעוניין להעביר לתלמידו. היא אותה החיוניות שקדמה למילים, שמהווה תשתית להתהוות המילים, היא אותה האנרגיה הראשונית שעליה נישאת התבונה, החוכמה והמילים שיבטאו אותן לאחר מכן.

3- וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי

שלב שלישי: שלב החשיפה.

יעקב חושף בפני יוסף בנו את ההתגלות האלוהית אותה חווה, שדרכה הוא שאב כוחות כל ימי חייו, וממנה הוא ניזון להצליח ולעמוד בכל המהמורות שבדרך.

כעת המורה חושף לתלמיד את תוכן ה”ידע” והברכה, שהיא ההתגלות האלוהית, אותה ההתגלות שמשנה את אופי האדם לחלוטין, ממנה אין נפילה או נסיגה. היא חווית “כוכב הצפון” היוצרת בנפש האדם “נקודת ארכימדס”, היא אבן השתייה עליה הושתת העולם, זהו מקום באדם הנוגע בצור העולמים, במעיין הקיום והחיים, ולאחר נגיעה וחשיפה במקום זה, אין האדם אותו אדם.
לכן יעקב אומר “וַיְבָרֶךְ, אֹתִי”, מכיוון שעצם החשיפה לאלוהות מביאה עימה ברכה, בעיקר אם יש כלים פנימיים לאחוז להנביט את אותה החוויה לדבר שניתן להעבירו במילים, וזהו הדבר שיעקב מנחיל ליוסף ולבניו.

המורה מראה לתלמיד את מושא החוויה, בשלב זה התלמיד עדיין חיצוני לדבר, עדיין אין הוא והנושא המועבר עליו שווים, הוא רואה את הדברים כמתבונן, ולא כחווה את הדבר בעצמו.
זהו שלב של לימוד הדבר שעליו התלמיד שואף להגיע לבסוף, כאשר התלמיד מתחיל כמתבונן ומשם הוא ימשיך להתנסות, שהיא מרכז תהליך העברת הידע ולמידה בין מורה לתלמיד.

4- וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה–לִי-הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה–כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי

שלב רביעי: שלב מציאת “החפץ” דרכו נוצר קשר לא ינתק.

יעקב הופך את ילדי יוסף שנולדו במצרים ומכירים תרבות שונה, לשון שונה ומולדת אחרת, לילדיו שלו. כמו שהוא גידל וחינך אותם על בסיס מה שקיבל מאבותיו.

המורה מראה לתלמיד את נקודות ההשקה שיש בינו לבין תלמידו, הוא עושה פעולה המחברת אותו לתלמיד כברית היוצרת אחדות בקרבת דם. הוא מוצא את המקומות ששייכים לתלמיד, שהם היקרים לו (לתלמיד) ביותר. מהלך זה הינו “ניסיון” לתלמיד, לראות עד כמה התלמיד רואה את במורה ובמסע שהוא עובר מול המורה, כמרכז חייו. ולא בנושאים שרכש לעצמו בחייו כגון: משפחה, ילדים, רוכש, כבוד, מעמד.
התלמיד יכול היה לא להסכים שבניו שלו או הדבר היקר ביותר שיש לו, ייחשב כשייך למורה, אז הוא מוכיח כי אין הוא ראוי להמשך תהליך הקבלה מן המורה.
באמת – זהו כבוד גדול לתלמיד (ליוסף) שרכושו העיקרי ייחשב לשייך למורה (ליעקב) דבר זה מראה על רמת הקשר למורה, והחיבור שאינו נראה לעין, בכבלים של “חוטי אנרגיה” , המאפשרים קשר בלתי אמצעי, המאפשר חיבור תמידי עם המורה, ועם התוכן שהוא מעביר לתלמיד.

5- וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם

שלב חמישי: שלב החוויה הישירה, המגע הישיר.

יעקב שזקן, אינו רואה, ולכן מרגיש את נכדיו דרך מישוש, חיבוק ונשיקה. מערכת החישה של יעקב, כדי להכיר את הנכדים אינה בראיה אלא במגע פיזי, המסתיים בהבעת חיבה עמוקה ונשיקה.

המורה אינו רואה ב”רכוש” שניתן ועבר עליו מן התלמיד, רכוש שמעשיר אותו כלכלית, אלא זהו אמצעי בלבד לשם יצירת קשר בין המורה לתלמיד, כאשר בניו של יוסף, נכדיו של יעקב, הם הכלי (האמצעי) שדרכו נוצר חיבור שאינו פוסק, ואין הזמן או המקום חלים עליו. הוא קיים תמיד.
מכאן החיבוק הנשיקה. הנשיקה הינה חיבור של אהבה, חיבור נפש בנפש, “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן” (שיר השירים א’,ב’) דרך הנשיקה נוצר חיבור בין האל לאדם, המגע של האל עם האדם מכונה “נשיקה”. ונשיקה זו הינה חיבור הנשמות שממנה אין יותר הפסק, פערים או מרחק. כשבא האל ונשק לאדם, האדם לא לבד לעד. הוא בחסותו וכנפיו של האל, תמיד.

6- וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק–הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה

שלב שישי: שלב העברה ישירה של הדבר בעצמו, הנשיקה.

יעקב מברך את יוסף בנו לאור מסורת אבותיו, אברהם ויצחק.

בשלב זה חל תהליך ההעברה הקונקרטי של התוכן בעצמו, בין המורה לתלמיד. עד לנקודה זו, היה תהליך מכין כדי שהמעבר בין מורה לתלמיד יהיה נכון, הרמוני, מדויק, יסודי ומלא.
אופן תהליך ההעברה חל דרך הצטרפות המורים, או האבות, או אותם האנשים שהלכו בדרך דומה ונושאים את אותה האיכות באופנים שונים (האבות או שושלת המורים האוחזים במסורת)
אברהם פגש את האל באופן השונה מן המפגש האלוהי של יצחק, ואילו יעקב התנסה באלוהות באופן הייחודי לו. אך הם שלושתם מכירים את אותו האל, את אותה הדרך למגע ישיר ומודע עם האלוהות, ואת הדרך הזו בא המורה (יעקב) להעביר לתלמידו (יוסף) דרך הכוח שניתן למורה מאבותיו.
המורה מעביר לתלמיד את סוד האחדות בין אדם ואלוהים, “הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה”. הקשר עם האלוהים הוא עד היום הזה, מעולם לא נותק, ולעולם לא ייפסק. את דרך זו המורה מעביר לתלמיד.

7- וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם–וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם–עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי

שלב שביעי: שלב החזרה לחיים. הלימוד כיצד חיים עם מה שנלמד, בחיים הנורמטיביים.

יוסף מזהה שדברים אינם כסדרם, הוא מעוניין להשיב את הסדר. אביו יעקב מסרב ל”סדר הנכון” לפי דעתו של יוסף. יעקב מודע ל”אי הסדרים”, אך אינו מתחשב בהם.

תהליך החניכה והעברה מסוג זה, אינו שייך לחיים הרגילים ולסדרם. הוא מחוץ למעגל החיים הקונפורמיסטי. התלמיד מנסה “להכניס” את מה שקיבל לתוך מעגלי המחשבה המוכרים, לתוך מה שידוע חברתית. דבר שיקל עליו לחיות עם מה שקיבל מן המורה מול עצמו ומול העולם. התלמיד (יוסף) מנסה “לתקן” את המורה (יעקב) כדי שהמורה יהיה “מתאים” לסביבה. במידה מסוימת התלמיד מבין כעת שהוא יהיה ויראה כלפי העולם, שונה, אחר , יוצא דופן, מוזר וזר. התלמיד מנסה להימנע מ”גורל” זה, על ידי שהוא מתקן את המורה.
המורה יודע יותר טוב. הוא ממאן ואומר: “יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי.”
מורה מנוסה מבין את הקושי של התלמיד לעבור למקום בו הוא אינו שייך יותר לעולם, הוא זר לעולם. הוא עצמו עבר מהלך זהה, והוא כמורה מבין את הדרך לגישור על הפערים בין לחיות בעולם הזה עם דרך חיים שאין העולם יודע להבין או להתייחס עליו. והוא מכיר את דרכי הגישור, כיצד חיים בשני מישורים מקבילים, האחד של העולם והשני של אלוהים. לחיות מהלך כפול זה מאפשר הרמוניה שחוסכת למורה כאבים ומהמורות רבים. אותם הוא מעוניין לחסוך לתלמיד.
דבר נוסף: המורה רואה לאיכויות של לב האדם, הוא רואה את הפוטנציאל שאינו קשור לגיל, מעמד, כבוד, ועוד… בעוד שהתלמיד עדיין לא גדל למקום בו הוא תופס כך את המציאות, הוא רואה לעיניים.

שלב זה מסכם את תהליך ההעברה והחניכה של מורה תלמיד, כאשר המורה מלמד את התלמיד כיצד חיים עם “מתנה” כל כך יקרה העשויה בקלות להפוך לקללה בעבור התלמיד.
ה- “יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי”, של יעקב לבנו, מלא בהבנה, חסד, רוך, חמלה, אהבה… כך המורה מראה לתלמיד כיצד חיים כפלי העולם עם דבר שעשוי בקלות להפוך את התלמיד ללוחמני, הרואה בעולם דבר מקולקל שיש להילחם ולהיאבק בו כדי לשנותו לדרך האמת.

סיכום: אופן תהליך העברת הברכה כפי שמתואר למעלה, מראה כי ברכה יעקב ליוסף ולאחיו, עדיין חיה, עדיין קיימת.
יעקב העביר כך את עצמו שהוא חי בתוך בניו. מכאן אמרו חז”ל שיעקב לא מת כי לא נאמר בו מיתה, נאמר בו גוויעה ואסיפה. והוא חי בתוך בניו, הם צאצאי יעקב, בני ישראל עד היום.