פרשת וישב, מתוך ההפטרה, אז והיום

“וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי”

א- מי הם האמוריים שהם גבוהים כארזים ומוצקים כאלונים?
ב- ומדוע יורשים (בקונטקסט הזה) את ארץ האמורי? עד למקום זה, הירושה הייתה “ארץ כענן”.
ג- וכן, מדוע האל עצמו הוא זה הכורת אותם? האם ניתן להסיק שאדם לא יכול להם, שהם חזקים מכל אומה או צבא מקומי?
ד- מה הם הפירות אותם האל השמיד? וכן – מה הם השורשים ואף הם הושמדו בידי האל?

על דבר זה מכוון הכתוב באיסור על “דרכי האמורי”. וכן השיירים של איסור זה המכונים עד להיום, “משום דרכי האמורי”.
א- מה היא דרך האמורי ממנה יש להיזהר כל כך?
ב- מדוע דרך זה כה מסוכנת?
ג- מה יש בדרך הזו ההופך אותה למסוכנת?
ד- מדוע עד להיום נושאים מסוימים כגון שיטות טיפול אנרגטיות, נחשבות על פי קובעי הלכה מסוימים כ”משום דרכי האמורי”?

הינה כמה מדרכי האמורי כמו שהם מובאים מן התלמוד:
1- האומר: הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, אינני הולך למקום פלוני היום. שאם אלך אין חפצי נעשין
2- האומר: אל אתחיל במלאכה, כי שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, ר”ח הוא (סנהדרין ס”ה)
3- המשים לעצמו סימן: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה. (שבת ס”ז)

המכנה המשותף לדוגמאות אלו, הינו צורך מסוים של האדם לצור לעצמו ביטחון ביציאה שלו לעולם, על ידי בנייה של התנהגות טקסית, ריטואלית, קבועה. דרכה האדם חש יותר יציב בעת היותו יוצא להתמודדויות שונות, אשר בכולן קיימת אי וודאות מסוימת שהיא עצמה מהווה “סיכון” וקושי. משם נוצר הצורך ליצירה של מערכת ה”יודעת” להתייחס ל”לא ידוע” ולתת לאדם תשובה ומענה המעניק ביטחון.
התנהגות זו מייצרת “אמונות טפלות” שלרוב בני האדם יש צדדים התנהגותיים רבים האוחזים בדפוסי התנהגות אלו.
וכן – התנהגות זו, הצורך בביטחון, למען התמודדות עם הלא ידוע, מייצר עד לימינו, תופעה שכיחה ביותר המכונה OCD obsessive compulsive disorder, מחשבות כפייתיות, התנהגות כפייתית, מנהגים ואמונות שמאיימים על האדם באסונות קשים ומזל רע אם לא יתחיל את היום באופן מסוים מאוד, עם טקסיות מאוד קונקרטית. אם האדם ינהג כך הוא “מוגן” ואם לא, הוא צפוי לפגוש באותו היום איזו קטסטרופה.
דבר זה שכיח מאוד, ומראה כי המהלך הפנימי המייצר “תרבות אמורית” שייכת לנו היום באותה העוצמה ואותה המידה, כמו שבעבר.
ההבדל המרכזי בין דרכי האמורי של ימי המקרא לימינו, הינה רק בסיסטמיות של התרבות האמורית, אך הצורך הרגשי, פסיכולוגי שהיה בזמנם, קיים אף היום מייצר את אותה התופעה בדיוק.

הינה כמה דוגמאות נוספות מדרכיו של האמורי: (תוספתא שבת פ”ז ופ”ח)
1- המגררת בנה לבין המתים
2- הקושר מטולטלת על ירכו וחוט אדום על אצבעו
3- המונה ומשליך צרורות לים או לנהר
4- המספק והמטפח והמרקד לשלהבת
5- הניחי נר על הארץ כדי שיצטערו המתים
6- אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים
7- תישן בארונו של מת שתראהו בלילה
8- הפוך את חלוקך שתהא חולם חלומות טובות
9- המצווחת לתנור בשביל שלא תיפול הפת
10- הנותן קיסמין באזני קדירה בשביל שלא תהא מרתעת ושופעת לאחוריה

יש דוגמאות רבות, אלו מעטות בלבד, לדרכיו של האמורי.
המכנה המשותף של כל אותן הדוגמאות על דרכי האמורי, הינה במעשה שנעשה כדי להגן או לצור אפקט של הגנה מפני נזק אפשרי כלשהו. כאשר בשום מקום לא מצוין מהיכן וכיצד החל מנהג ריטואלי זה.

מנהגים אלו שורשן הראשוני הינו בפחד, בחוסר אונים, במצוקה שאותה האדם חווה, ובמקומו זה מייצר מציאות חיצונית עקב המניפסטציה של החרדה בעולם המעשה.
אז האדם מבצע פעולה כלשהי, שהיא עצמה חלק מן המקום בתוכו הזקוק ליציבות מול אי הוודאות.
כאשר בפעם הראשונה , לטקס מסוים, (או לפעולה מסוימת הבאה להשיב תשובה לחוסר האונים ולחרדה שיצרה מצב חיצוני) יש סיכוי טוב מאוד שהוא אכן “עזר”. אז אותה הדרך הטקסית ש”עבדה” בפעם הראשונה, והצליחה למגר איזו אפשרות לקטסטרופה, הופכת מהר מאוד לדפוס ריטואלי קבוע המייצר מציאות כולאת על נפש האדם.

כאשר האופן בו האדם “ניצל”, היה עקב החרדה הפעילה בנפשו, אותה הוא מיתן עם פעולה ריטואלית, וכן התוצאה של מיתון החרדה, שפעלה עליו ברובד הפסיכולוגי והחזירה אותו למקום בו הוא יציב יותר, או מוכן יותר להתמודדויות היום יום שלו.

אך דבר זה אינו “תופס” לכל יום ולכל מצב, ומכאן דרכי האמורי הופכות להיות שרשרת התנהגותית היוצרת קומפנסציה רגשית ללא מגע נכון עם המציאות, ואף מייצרת הפרעה אמיתית בדרך של האדם להתפתחות נכונה ובשלה יותר.

מכאן ש”דרכי האמורי”, הינו מהלך אנושי טבעי, נפוץ, ואולי ניתן אף לומר כי נדיר ביותר למצוא היום אדם שאינו “נגוע” בדרכי האמורי. מאז ועד להיום.
הנביא אומר כי ההולך בדרך זו, חי מעוקה ומצוקה: “הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק, תַּחְתֵּיכֶם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה, הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר”

הנביא היה רוצה לראות אדם בריא, עם תבונה היודעת את ההווה. אדם הנשען על מה שמתרחש בהווה, על האפשרות לגדול מן העבר ולהישען על ניסיונות העבר, אך לא להיות מותנה על ידן.
הוא מעוניין באנשים עם תפיסת מציאות ישירה, מיידית, המבינה את הקיים “אובייקטיבית”, אז ניתן ללמוד ולהתקדם באמת, אז נפש האדם חשופה באמת, במובן הפוטנציאל האלוהי הגלום בה.
כאשר האדם מתפתח לתבונה הנעוצה בהווה, ולהיקש קוגניטיבי השואב את כוחו מן המגע עם הווה, אז האדם מייצר מערכת תרבותית ומנהגים הרצויים להתפתחות שלו ושל העולם כולו:
” הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ; הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, בִּלְתִּי אִם-לָכָד.
הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ; הֲיַעֲלֶה-פַּח, מִן-הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד, לֹא יִלְכּוֹד.
אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ; אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַיהוָה לֹא עָשָׂה.
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה, דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ, אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא; אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא”