הבהלה לזהב – חלק ה’

לאורך ההיסטוריה כולה, תרבויות שונות כגון מצרים הקדומה, בבל העתיקה, האינקה במרכז אמריקה, ירושלים של תקופת בית ראשון, המקדש של שלמה המלך, וכן אנשים בפרט, ללא קשר לרקע התרבותי, כולם משתוקקים לזהב. רודפים אותו, מחפשים אחריו, כמהים לרכושו ולהיות בעלים של זהב.
מה יש בו בזהב שהאדם משחר ההיסטוריה ועד היום, חש משיכה כה חזקה למתכת שאינה קשורה כלל לצורכי הקיום שלו?
במה הזהב משנה את מקומו של האדם? מתוך הנחה שהאדם ישיג זהב, במה הזהב ישנה עבורו משהו? אדם עם זהב ואדם ללא זהב, האם הם אותם האנשים?

לצורך הקיומי היומי, אין לזהב שום קשר לאדם. כל מה שנצרך לאדם ברובד הקיומי המיידי, זמין לו.
הצורך המיידי זהו האוויר, מזה יש ללא חוסר כלל.
צורך שני הינו מים נקיים. גם מזה יש, אולי יש צורך לחפור בארות, אך זה בנמצא.
צורכי מזון, יש לעבוד עבורם, בחלקם הם צומחים בטבע. בחלקם יש לעסוק לגידולם, אך הם בנמצא.

לזהב לעומת זאת, אין שום ערך קיומי מיידי לחיי האדם. ולמרות זאת הוא מהווה סמל סטאטוס לעשירים. הוא שייך בעבר וגם בהווה לבעלי ההון הכוח והשררה. אנשים מעריכים את הזהב ואת בעלי הזהב.

כך שלזהב אין קשר לקיום המיידי. הוא קשור לנושאים אחרים בתוך חיי האדם והפוטנציאל שלהם.

הזהב בימי קדם וגם בתורות אלכימיות מן הזמנים האחרונים, מייצג את השמש.
כוחה של השמש מתגלם בתוך כדור הארץ דרך המתכת זהב. לדת הרואה בשמש עיקרון אלוהי, יהיה לזהב משמעות כבירה, לכן מצריים העתיקה שראתה בשמש אל בפני עצמו, עשתה שימוש רב בזהב לצורכי פולחן שונים. כגון משיכת כוח “שמשי” על ידי לוחות זהב בתוך המקדשים. משיכת כוח “שמשי” הינו משיכת כוח מן האל בעצמו, כך על פי תפיסתם.
כך גם בדת הנוצרית, כהמשך ישיר לאימפריה הרומאית, אף היא רואה בשמש ייצוג אלוהי. לכן הוותיקן כל כך עסוק באגירה של זהב ואוצרות מסוגים שונים הנמצאים בתוך המרתפים שלהם. זהו סמן לצבירת כוח. והזהב הינו העדות לכוח המצטבר.
כך שמן הזווית העתיקה הזהב הינו הגשמה של אל השמש בתוך המימד החומרי.

מזווית שונה – הזהב בהומיאופתיה יוצר אפקט חזק על הלב. הלב זהו המרכז באורגניזם שם שוכנת הנשמה, כך על פי רוב התורות העתיקות. וכן, הלב כאיבר מגיב למקומות הרגשיים העמוקים ביותר, וכן לפוטנציאל “פסיכו רוחני” גבוה יותר מן הרגש הנורמטיבי. ה”דרך” של האדם נובעת מלבו. אינטואיציות עמוקות נובעות מן הלב, הבנה וראייה שחורגת מגבול היכולת הרגילה, נובעת מן הלב, וכך הלאה.
הלב זהו האיבר ממנו נובעת הדרך של האדם במובן העמוק, מדוע אני כאן? מה עלי לעשות עם החיים שניתנו לי? לאן פני מועדות? שאלות אלו ותשובות להן, קשורות לאיבר הלב.
לב חולה משקף “סתימה” במקומות נפשיים אלו.

כך שזהב מייצג מימד באדם הקשור לפוטנציאל הגבוה, האפשרי לו מן הזווית ההתפתחותית.
מימדי התפתחות נוספים שאינם קשורים לצד הגופני, אלא לצד העמוק של חיי האדם, הם אלה הקשורים למושג הארכיטיפי של הזהב, ושל מה שהוא מייצג עבור האדם.
ניתן לומר שאינטואיטיבית אנשים חשים שאם יש להם זהב, נתפתחת להם הדרך למימדי עושר ומרחב קיומי גדול ורחב יותר.
לכן הזהב היווה לאורך הדורות כולם, מושא לדבר נחשק ונחפץ, דרכו האדם הופך לבעל מעמד (כמו השמש) או לבעל כישורים נפשיים שאינם זמינים לכל אחד. (אדם בעל “לב”)
סיכום:
1- הזהב הינו סימבול ארכיטיפי לעושר, מעמד, כוח שלטוני.
2- הזהב הינו סימבול ל”נשמה”, לרובדי נפש עמוקים.
3- הזהב הינו סמל לאלוהי בתרבויות קדם.
4- הזהב הינו ארכיטיפ לפוטנציאל גבוה בתודעה האנושית.

מכאן נובעת הרדיפה אחרי זהב לאורך כל הדורות.

מסקנה:

הזהב הינו סמן לכיוון התפתחות. אין קשר למקומו ההתפתחותי של האדם לבין היותו בעל זהב. הנקודה המרכזית היא, שזהב במובן הנפשי מצריך שקט ושפע כלכלי, שם אין האדם נזקק לעסוק יותר בהישרדות, אלא הוא פנוי כולו לשם הגשמת המימד הגבוה בתוכו. הזהב ה”חומרי” מהווה אפשרות ליצירת תשתית חומרית המאפשרת לאדם לנטוש את המתח ההישרדותי, ולהיות פנוי להגשמת המקומות הקיומיים הגבוהים האפשריים לו.
אם לשם חייו מכוונים, אזי הזהב מהווה יסוד הפותח דלת. לעומת זאת אם נותרת באדם רק החמדנות לעוד רכוש וכוח, הרי שכאשר ישיג את מקומו החומרי, הוא יוותר ללא כלום, שם מופיע הייאוש, תחושת הריק, הדיכאון והרצון ההתאבדותי של הזהב. (החולי של הזהב מופיע כאשר הזהב נותר במימד הגשמי בלבד)

יש אם כן לזהב שני צידי מטבע. האחד חומרי, כלכלי. והוא זה שמכין את הקרקע לשלב השני החשוב יותר.
וצד שני הינו המקום הגבוה באדם, הזקוק להכנה, לאקלים מסוימים כדי לשחרר מן הכוח על הפועל את הרבדים העמוקים שיש בו. וזהו ה”זהב הגבוה”.
הזהב הגבוה זקוק לתנאים חומריים המכשירים את הקרקע לבאות, אז הזהב מגשים את עצמו ללא הפרעות.
באלכימיה יש כלל ארכיטיפי יסודי: האדם זקוק למעט זהב, כדי להאמיר את כול המבנה שלו לזהב.
הכוונה בזה: שאם האדם נעזר נכון בעולם החומר, והחומר שיש לו מהווה שחרור וחופש מן הצורך המיידי לשרוד, אז הוא פנוי לעבודה הפנימית שמאפשרת ל”נשמה” או לעיקרון הרוח בתוכו, להפוך את חייו לבעלי ערך כמו הזהב.
כאשר ההבנה הזו יושבת בבסיס “אדם זהב”, הוא לא ייפול לתוך ייאוש ואובדן (גם אם יפסיד רכוש) הוא יצליח בדרכו, שלב אחר שלב.