פרשת “מטות” – על דרך הפעולה וההשפעה של נדרים

נדרים

“אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה” (במדבר ל’, ג’)

נדרים זוהי טכניקה עתיקת יומין שמטרתה לממש רצון וכמו ולברוא מציאות חדשה שלא נראית לעין ואולי גם אינה אפשרית ממקומו של האדם בנקודת זמן מסוימת. כגון יעקב הנודר נדר “וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים” (בראשית כ”ח, כ’-כ”א)

האדם מצמית ואוסר את נפשו לטובת ההגשמה של דבר מה שרצה שנראה לא אפשרי, וכך הוא מתחייב בנפשו על הדבר. יש לפעולה זו כוח רב, ומכאן הזהירות שיש לגשת לנושא זה. התורה מזהירה מעצם הפעולה, אך במקביל גם רואה בפעולה זו תהליך רלוונטי להגשמת רצון. נדרים אם כן הינו תהליך המהווה קיצור דרך למען ההגשמה והבריאה של רצונו של האדם, ומכאן הסכנה שבתהליך זה. חז”ל אינם רואים בעין יפה אנשים הנוטים לבסס רצונם בדרך זו “כל הרגיל בנדרים אין רוח חכמים נוחה הימנו” (חולין ב’)

אחת מן הסכנות הטמונה בדרך זו הינו במהלך הדברים אשר קושרים את האדם בעולמות עליונים ומערבים במהלך את עולם המלאכים. זו למעשה אחת מן הזוויות לנושא “השבעות מלאכים” בשמות, הגיית שמות או בטכניקות אחרות הדומות לנושא ההשבעה. כאשר אדם מערב מלאך בתוך רצונו להגשה מהוויו, הוא מסכן את עצמו בהתערבבות של עולמות שאין לו מקום בהם. בשעה שאדם הינו יצור המורכב מגורמים רבים (הגוף לבדו הינו הרכבה של מערכות רבות), הרי שהמלאך הינו יצור פשוט. מלאך הינו ישות המורכבת רק מיסוד או מעצם אחד. מכאן העוצמה של המלאך, עוצמה הנובעת מאחדותו, ומאי החלוקה שיש בו, דבר ההופך אותו ל”חץ שלוח”.

מכאן הכוח של הנדר, המקבל העצמה מעולמות עליונים.

יש אנשים הנודרים, והנדר מתממש מייד, ויש שנודרים ודבר לא קורה. מדוע אצל אחד קורה ואילו אצל האחר לא קרה דבר? דבר זה תלוי בדרגת המחויבות של האדם לנושא בו נדר. אחדותו של האדם בכלל החלקים שלו, ובזה טמון סוד ההצלחה. אי האחדות – כלומר – אי הסכמה פנימית של כלל החלקים בנפש האדם לדבר אותו נדר, מהווה אבן נגף בדרכו לממש את רצונו. נפש אחידה ושלמה בוראת. נפש מחולקת אינה בוראת. נפש אחידה מסוגלת לרתום לרצונה את כוחו של המלאך ואילו נפש מחולקת אינה מסוגלת לכך. וזו הכוונה של הכתוב ב “לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ” – נפשו אסורה לדבר הנדר וכן למלאך הממונה לנושא זה, הופך לאסור בנפשו. גם אם האדם מימש את כוונתו בעת היותו נודר, הרי שהוא משול לאסיר בבית האסורים, ולדבר זה יש מחיר שאולי אינו מצדיק את מימוש הרצון.

פעולה זו מאפשרת איחוד של עולמות. האדם (עולם קטן בעולם תחתון) מתחבר למלאך (עולם גדול בעולם עליון) וכך האדם הופך לשדה בו נפגשים העולמות. מתוך כוחה של אחדות זו נוצרת האפשרות לבריאה של דבר חדש, והאלוהות עצמה כמו ומעוניינת במהלך חיבור העולמות והחזרה על האחדות.

הסכנה של התהליך הינו בסוגי “אחדות” שונים. יש סוגים “אחדות” הרצויים ויש שאינם רצויים. כאשר הנדר נובע ממקום אגוצנטרי, אישי, המבקש את טובת עצמו באיזו נקודה המוסיפה לאדם דבר מה חומרי היוצר לו כמו יתרון על פני האחר, או הגדלת כוחו ביחס לאחר, זוהי “אחדות” שאינה רצויה. לכן לקיחת נדרים מחייב בירור המוטיבציה שמאחורי מהלך זה. מוטיבציה אגוצנטרית עשויה להוביל את האדם לבעיות רבות. אחת מן הבעיות של הרצון האגוצנטרי הינה בתהליך שבו הרצון מתחיל להתממש ואז האדם משנה את דעתו או אינו מעוניין יותר בדבר, הוא איבד את המוטיבציה להשגת דבר מה, או שהסתפק בחצי מהלך ואינו מעוניין יותר “לאסור את נפשו”… במקום זה יש אפשרות לבעיות רבות ולשיבושים רבים בחייו של אותו האדם. לרוב השיבושים שהוא עשוי לחוות הם סוגים שונים של אירועים המשקפים לאדם את חיסרון האחדות ואת המוטיבציה הקלוקלת להשגת המטרה שהניע אותו בתחילה.

נקודה נוספת הקשורה להגשמת הנדר, הינו כוחו של הדיבור, כוחה של המילה המדוברת. המילים מייצרות מציאות ובוראות מציאות. אלוהים עצמו ברא את עולמו בהגייה, בדיבור ובמילים. מילה מסוגלת לברוא אם יש כוונה, רצון, וכוחות נפש המאוחדים ליחידה אחת בתוך המילה. אם אין את השיתוף ואת האחדות של כוחות הנפש סביב כוונתה של המילה, אין למילה יכולת לברוא או ליצור דבר, והדברים המדוברים הינם מלל ובליל שלרוב מבלבלים, ממסכים ויוצרים עוד הפרדות ועוד ריחוק ונתק של האדם ממקורותיו.

כיום העולם שלנו מלא במלל מסוג זה. כולם מדברים כל הזמן ויש מלל על כל דבר ונושא, ללא הרף, עד לכדי הפיכת הדבר למקצוע “סטנד אפ”. ריבוי הדיבור והמלל מחלישים את כוחו של האדם. שתיקה ושיבה לדממה הופכים את הדיבור לבעל כוח ומשמעות. מכאן “קול דממה דקה“. דיבור הנובע משקט, מדממה, מביא לידי אפקט בורא, מחדש היוצר עולמות. כוחה של המילה אם כן, נובע מן הדממה והשקט.

בסופו של יום על האדם לשמור על הפשטות, על הניקיון ועל טהרת הלב. אז רצונו נשמע ויש להמיית ליבו הד, תגובה, מהנה ואף הזמנה לדיבור ולשיחה.