פרשת “שלח” – האתגר שמציב חטא המרגלים

חז”ל מייחסים את שורש הגלות והפורענות על ישראל בחטא המרגלים. לפי חז”ל כל האסונות שבאו על ישראל שורשן נעוץ בחטא זה. אם לא היה מתקיים חטא זה, לא היה לחטא העגל קיום כלל, אך חטא המרגלים נתן משנה תוקף לחטא העגל וכך שניהם ביחד הפכו לשורש לכל סוגי הפורענויות וקשיים שידע העם היהודי לדורותיו.
” ואמר להם הקב”ה אתם בכיתם בכיה של חנם לפני אני אקבע לכם בכיה לדורות ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שנאמר “וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות” נשיאות יד כנגד נשיאות קול” (במדבר רבה פרשה טז)

לפי חז”ל חטא המרגלים הינו חטא של הוצאת לשון הרע, לשון דיבה, ושימוש לא נכון בכוח הדיבור שיש לאדם. ” וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר י”ג, לב- לג)

מהו האסון הנורא כל כך שיש בחטא זה? עד למקום בו תוצאותיו הם לימינו אנו?

1- ארץ ישראל היא התכלית ולשם הולכים. היא היעוד וההבטחה שהאלוהות מציעה לאדם, כדבר הנבחר, הנכסף, והרצוי ביותר שיש לקיום להציע לאדם. ארץ ישראל אינה רק מקום גיאוגרפי כי אם מקום נפשי, פנימי בתוך רובדי הנפש באדם. לשם על האדם ללכת ואת מקומות אלו עליו להגשים, ושם קיימת ההבטחה האלוהית לאדם. ומקום זה מכונה “ארץ ישראל”. ראשי העדה סרבו להבטחה ולתכלית האלוהית המוצעת, הם הפנו לה עורף, לא האמינו ברלוונטיות שלה, והעדיפו לחזור לאחור, למצריים. מקום ידוע שקל יותר לחיות בו עקב הידיעה של אופייה של מצרים. הם בקשו את הישן והמוכר ולא רצו את החדש ואת היצירה. בכך הם הפנו עורף להבטחה ולרצון האלוהי.

2- חז”ל מראים כי מגילת איכה, מגילת החורבן, משקפת מימד עמוק בחטא המרגלים. פרקי מגילת איכה מסודרים בפסוקים על פי סדר האותיות אלף בית. ובתוך סדר זה האות “פה”, קדמה לאות “עין”. כך שהסדר משובש ושיבוש זה מביא לחורבן. החורבן הינו תוצאה של הקדמת הפה לעין. כלומר הבעת דעה על דבר ללא היכרות ישירה איתו. הבעת דעה הקודמת לידיעת הדבר. מהלך זה הינו שורש לשון הרע, כאשר האדם מדבר דברים מנותקים מן הקיים, מתוך תפיסות מוקדמות ולא מבוססות. תפיסות שהן תוצאות של ההשלכה הפרטית של תפיסותיו האישיות, או מתוך השפעות של משהו אחר עליו וכך הלאה. לכן חטא המרגלים משקף תפיסה קלוקלת של המציאות משם נובעות שגיאות רבות.
מהי אם כן תפיסה נכונה של המציאות?

תפיסה נכונה של המציאות מצריכה מן האדם לעצור, לפסוע מעצמו החוצה ולהתבונן. לתת לדבר שעימו הוא עוסק להגיד את עצמו. לאפשר לכל דבר איתו הוא נפגש לדבר את תוכנו הפנימי כמו שהוא. דבר זה מכונה “חוכמת התכונה”. לדעת להקשיב לדיבור של הדבר, כפי שהוא מדבר את עצמו. כך ניתן באמת להבין ולראות את יופיו הפנימי של הדבר. ההקשבה מסוג זה מביאה לידיעה מאוזנת יותר של דברי המדבר. אז ניתן להסיק מסקנות ולהגיע למקום של הבעת עמדה על הדבר. רק לאחר שהדבר חשף עצמו וליבו הפנימי הובן כמו שהוא ולא כמו דעתו של האדם המקשיב. (היום תהליך ההבנה ההדדי מכונה “אימגו” – תהליך של הקשבה והידהוד דבר האדם לחברו כדי לוודא שהוא הובן כמו שהתכוון) .
תורה שבעל פה וחכמת חז”ל הינה תוצר של הקשבה לדברי התורה כמו שהתכוונה התורה. ניתן להוסיף עליה את הפרשנות שהיא היקש ודעה על הדבר שנודע ונשמע. אז לתוספת דעתו של האדם יש ערך ויופי רב.

3- “ויאמר יהוה אל-שמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו: כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב” (שמואל א’, ט”ז – ז’) מהי ראיית האדם? ראיית הרשמים החיצוניים של מראות החושים. ומהי ראיית האל? ראיית הלבב, כלומר ראיית הפוטנציאל שיש בדבר. האל מלמד את שמואל על הראייה האלוהית. ראייה זו הינה ראייה של העתיד, של התכלית, של לאן הדברים הולכים ומתפתחים, של היעד והיעוד שלהם. כל זה הינו בגדר פוטנציאל הטמון בלב האדם.

לראות את מימד זה באדם משמעותו לאמץ ראייה אלוהית. את “ראיית האדם”, יש לאדם באופן מובנה. את “ראיית האל” עליו לפתח ולבנות בתוכו.

זוהי הנקודה שנדרשה מן המרגלים (לבוא על הדבר מתוך “ראיית האל”) וזאת הנקודה שיש על כל אדם לבחון בעצמו כלפי אופן ההתבוננות שיש לו והגישות הנובעות מאופני ההתבוננות שלו על העולם. מכיוון שזהו אספקט באדם שהוא עצמו מתפתח וגדל. לכן אמרו חז”ל ששם קיים השורש לחורבן. מראייה נכונה של המציאות באה ברכה, ואילו ראייה שאינה נכונה מביאה לידי אסונות. לכן חטא המרגלים מאז ועד להיום עדיין מהווה מקום לעבודה ולהתבוננות של האדם על עצמו, לשם תיקון תמידי והתבוננות תמידית של האדם על אופני הגישה והדעות שבהן הוא מחזיק. במקרים רבים, גם אם דעתו הראשונית על דבר מסוים הייתה נכונה, הרי שהדבר עצמו השתנה. כמו האדם בעצמו.

לכן – להחזיק בדעות באופן עיקש הרי זוהי טעות. לעיתים על האדם לעצור להתבונן בדעותיו, לראות אם אותן הדעות שגובשו בעבר, עדיין רלוונטיות. במקרים רבים, אם האדם כנה וישר עם עצמו, יהיה עליו להודות שמה שהיה בעבר כאמת מוצקה, כעת אין לאמת זו ערך רב עבורו יותר. לכן האתגר שמציב חטא המרגלים עומד וקיים, ונכון לכל תקופה ולכל דור.