פרשת “נשא” – חלק א’ – עניין הדרך והסטייה

“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל” (במדבר ה’,י”א-י”ב)

פירוש על פי פרד”ס 

פשט: איש שחש קנאה על שום אשתו שאולי בגדה בו עם משהו אחר.

רמז: הרמז הינו במילה “תשטה” – לשון, שטות. דבר שטות שהפך למציאות “ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: ‘איש איש כי תשטה אשתו’ ומעלה בו מעל ‘תשטה’ כתיב” (מ’ סוטה, דף ג’ –א’)                                              וכמה מר לו לאדם ששטות הפכה לו למציאות.

דרש: כל מסכת “סוטה” הינה פירוט ורמיזה לאדם שסטה מדרך הישר, וכן המסכת עוסקת בתוצאות הסטייה. תחת אילו תנאים האדם סוטה מדרכו?
מהי דרכו? האם הדרך בה האדם הולך היא דרכו? מאין לו שהוא הולך בדרך הנכונה? שכן יש סימנים שיעידו על הליכה בדרך הנכונה, או לחילופין יש סימנים שישקפו כי האדם הולך בדרך שאינה שלו, ולכן הוא הופך לאחד הסוטה מדרכו.
כמו כן יש לברר כמה נקודות על נושא זה, האם יש לאדם דרך אחת בלבד אליה הוא מחויב?
האם ניתן לאדם לעבור מדרך לדרך?
מה היא ה”דרך” ומתי האדם נכנס אליה?

שאלות אלו מגדירות את הסטייה, שכן אם אין לאדם דרך לא תיתכן סטייה. הדרך היא זו המגדירה את אופייה של הסטייה, ולכן את יכולתו של האדם “לתקן” את דרכיו.

כל האמור מתייחס לאדם שסטה מדרך שלקח על עצמו מן החוץ, או לדרך שנכפתה על האדם עקב שייכות אתנית, דתית, לאומית, חינוכית, אזורית. או לחילופין על אדם שנכנס לדרך שאינה מתאימה לאיכותו הבסיסית, ודרך זו הינה עבורו כ”מיטת סדום”. דרכים אלו הן רבות מאוד. כל אותן הדרכים הנכפות על האדם, יוצרות באדם תוצאות דיכוטומיות. מצד אחד הן בונות כוח רצון וחישוק הנפש, ומצד שני הן גורמות לאשמה ופיצול עמוק של טוב ורע, מודע ולא מודע, חלק רצוי באדם וחלק שאינו רצוי.

סוד: רק דרך אחת יש לו לאדם, וזוהי הדרך של הציווי הפנימי, צו הנשמה, הקריאה של האדם ללכת את דרכו כפי איכותו וכפי הנתיב ששייך לו לבדו. לכן דרכו של האדם באמת הינה דרך פרטית וכרוכה בסלילה של האדם לבדו ובעצמו את דרכו בעולמו. דרך זו תלויה בדרגת העצירה, ההתבוננות וההקשבה שיש לאדם, לעצמו ולסביבתו.

אין לו מורים, אך ראוי שימצא באחרים עזר. אין לו ספרים אך ראוי שילמד ממה שאחרים כתבו. אין לו חברים כיוון שדרכו שלו אישית, אינטימית הקשורה לשמיעת קריאת האלוהות אליו. אך כדאי שיעשה לו חברים החושבים ומרגישים בדומה אליו. דרכו בודדה אך הוא לא לבד. הוא פתוח וזמין לעולם ונכון להקשיב ולקחת חלק במתרחש אשר סביבו. הוא לא מרוחק ולא מנותק.

כל אשר קורה סביבו מהווה סימן והדרכה לדיבור המכוון אליו. הוא מודע וער, ליבו פתוח ושואל ומברר תמיד את תוכן הדברים אשר נקרו בדרכו. הוא חי תמיד בשאלה, אשר מותירה בעקבותיה את אי הוודאות. אך אי הוודאות אינה מפחידה, אינה מכווצת ואינה דוחקת בו למציאת הידוע והבטוח. להיפך, הוא זמין לאי הוודאות לחלל שהיא מותירה, הוא בטוח נישען על אמונתו. אמונתו יציבה בתוך התהליך המתפתח של הזמן המשתנה. הוא ללא הידיעה המוחלטת למקום שעליו הוא מכוון, אך נרגש וזמין לבאות.

בכך הוא מאפשר שדרכו וציווי הדרך שהאלוהות עצמה פתחה לו הופכת לזמינה ולמתהווה. בתחילה דרך זו אינה מודעת אלא אינטואיטיבית. אך לאחר זמן מה היא מקבלת מילים ושפה והופכת למודעת, לדבר מוחשי וקונקרטי.

מכאן הצורך לבניית איכות האמונה בנפש האדם. שכן עליה האדם נשען בתחילת דרכו, וממנה הוא יוצא ומתפתח לממדים נוספים הנובעים ממנה.