kobyלֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר; מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר; בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים; וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי (תהילים נ’- ט’,י’,י”א)
הכול שלו והכול מאיתו, ועליו נאמר ש”אין העולם מקומו אלא הוא מקומו של עולם“. ונוכחותו חובקת כול, הוא שרוי בכול, נוכח בכול ואין דבר נסתר ממנו.” אָנָה, אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ; וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח, אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה; וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ.” (תהילים קי”ט, ז’-ח’) וכאשר אדם ניזון ממשהו, כביכול ממנו הוא ניזון. וכאשר אדם משייך דבר לעצמו, כמו שיש לו קניין ורכוש על דבר מה, הלא משלו לקח ואת שלו שייך לעצמו. וכאשר אדם חש כי עקב מאמציו כבש והשיג דבר מה, הרי שאת כל שיש לו ממנו הוא קיבל… כך שאין מקום פנוי ממנו כלל, הוא זה הכול. לכן כיצד עולה בכתוב” וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.” (שמות כ”ה, א’-ב’) . איזו תרומה ואיזו נדבה ניתן לתת למי שאמר והיה עולם? הלא משלו לקחו ואת שלו נתנו לו חזרה כתרומה… ויש בדבר זה אבסורד גדול. ומדוע שתרצה האלוהות בתרומה? שהרי הכול שלה.
מכאן שאופן העמדת הדברים מלמדת על יחסים המורכבים משלוש זוויות: הראשונה הינה האל, השנייה הינה האדם והשלישית הינו הדבר שעובר או שניתן מן האלוהות לאדם ומן האדם חזרה לאלוהות. כלומר היחסים הנוצרים בין האדם לאלוהות, ותוכן הדברים שמוענק מן האלוהות לאדם ומן האדם כ”תרומה” לאלוהות. האלוהות אם כן מציעה לאדם את נתינת התרומה בעבור האפשרות לקשר עימה.
את מה שאלוהות נותנת לאדם אין צריך להזכיר שכן מדובר בנתינה הכוללת בתוכה את כלל הקיום על כל צדדיו. אבל הנתינה של האדם לאלוהות הינה לכאורה דבר תמוה. הרי האלוהות יש לה הכול. ולשם מה היא זקוקה לניתנת האדם?
נראה כי האלוהות חפצה שהאדם ייתן מעצמו משהו – כפי נידבת ליבו. ולמעשה בנתינה זו מתאפשר הקשר של האדם עם הנשגב והאלוהי. ומכאן שהאל חפץ בקשר עם האדם ומחכה לאדם שיגדל למקום בו הוא נדיב לב ונותן מתוך אותה הנדיבות הבאה מן הלב לבדו, ולא מן הראש, או משיקולים של רווח והפסד. שכן המוטיבציה האלוהית לברוא עלם נובעת מנדיבות הלב. כך שהאדם כמו ומתדמה לאלוהיו בעת התגלמות הנדיבות כאיכות פעילה בו.
היום מושג הנתינה אינו מובן כהלכה, חברות ביטוח ובנקים גדולים וכן מערכות גדולות נוספות, מציעות סוגים של פרוייקטים חברתיים הבאות ומוצגות לאדם כמו שהן נדיבות וחושבות עליו. אין בזה כי אם חשיבה של אנשי מסחר הרואים בפורייקטים הללו דרך לפירסום והשגת מטרות כלכליות. בקרבו של נדיב הלב אין מקום לשיקולים זרים של רווח מול הפסד. הנתינה אינה קשורה כלל לאפשרות לרווח, הנותן רואה רק את טובתו של הזולת, ובזה לבדו הוא מעוניין.
נדיבות הלב הינה נביעה של ניקיון , היא נובעת מן האהבה. באהבה אין מחיצות, אין זרות ואין בדידות. האהבה סולחת, מרפאת, מרימה את המקומות הקשים ללא שפיטה וללא ביקורת, וכך מביאה להחלמה של מקומות קשים, שהתקשו והפכו קרים. האהבה מחממת ומחזירה חיים. לכן נתינה לעולם מתוך נדיבות הלב היא לבדה השכר. מתוך נתינה מסוג זה האדם יוצא נשכר עקב היותו מעמיק ומקדם בתוכו את נדיבות הלב.
ההעמקה של נדיבות הלב כגישה בסיסית לחיים ולסובב, מקדמת את הדבקות באותו אחד, שהוא נביעת החיים, נביעת העולם. ומכאן שכרו של נדיב הלב.
מהו מקום נביעתה של הנדיבות באדם? הנדיבות שייכת ללב. נדיבות אמת אינה יכולה לנבוע משום איבר אחר או משום פינה נפשית אחרת, אלא מן הלב לבדו. הלב הוא מקום המשכן והוא מקום הנביעה. משם בוקעת אף התבונה, ושם הוא מקום השראת השכינה, או המקום שבו האלוהות שוכנת באדם.
מה מאפשר לאלוהות לשכון בלב האדם? בתוך הלב יש חלל. חלל זה אינו “ריקות” כי אם נוכחות של שקט, של “קול דממה”. יש לפתח את יכולת ההקשבה לשקט. סוג זה של הקשבה מפתח באדם יציבות שאינה מוסטת בקלות. השקט אם כן הינו ה”מפתח” להקשבה של חלל הלב שכו אין השקט של חלל הלב פסיבי אלא מביא לידי תנועה. ” דּוֹם, לַיהוָה, וְהִתְחוֹלֵל-לוֹ” (תהילים ל”ז, ז’) הדממה מביאה עימה אפשרות לתנועה חדשה, תנועה המייצרת קשר ואחדות בין הפועל והפעול, בין המניע והמונע ובין הסיבה לתוצאה. באדם הכול תלוי בשקט ובדממה, שכן מן השקט נובעת היציאה של האדם לחיים של נדיבות הלב. נדיבות הלב היא ביטוי לחלל ליבו של האדם ששם שוכנת האלוהות. ובחלל הלב מתאפשר איחוד של קצוות הנראים כניגודים, ובלב הם חוזרים לשילוב זרועות שאינו נלחם או מביא לידי סתירה הדדית.
נימצא אם כן שכל החיים כולם אינם אלא “מגרש אימונים” לשיבה אל האחדות. חיי היום יום כוללים אין ספור הזדמנויות לנתינה לזולת מתוך נדיבות הלב. אדם שיזהה הזדמנויות אלו ויממש אותם – הרי הוא מתקרב לאחדות.