פרשת “ויחי” – תורת הטיפוסים

 וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (בראשית מ”ט,א’)

“בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים” (רש”י על הפסוק)

מדוע נלקחה ממנו השכינה כאשר בא לגלות את הקץ?

הקץ בהקשר המופיע בפסוק, מתכוון לקץ האחרון של אחרית הימים, וכיצד תיראה המציאות בסוף תהליך הגאולה… שכן לגאולה יש שלבים רבים ובפסוק יעקב רצה לגלות לבניו את אופייה של המציאות לאחר תהליך הגאולה, כיצד יראו החיים אז… יעקב אף מחדד – “את אשר יקרא אתכם”, לא “אותנו”… שכן מהלך הגאולה מתחיל באברהם, המקבל הבטחות מן האל על זרעו שיהיה ככוכבי השמיים לרוב, דבר שהוא עצמו לא זכה לראות ורק האמונה הייתה לו למשענת. לכן אברהם הוא ראשית הגאולה, המתחילה באמונה, והאמונה מביאה עימה חזון, והחזון מביא עימו את הדרך להגשמת הדבר… גם יצחק שנעקד, קיבל הבטחות שלא ראה אותן בעיניו, אך כוחו של יצחק היה לכוח שבזכותו עמד עם ישראל בצרות הגלות (כך על פי המסורת). לכן קוראים את פרשת העקידה כחלק מסידור התפילה. יעקב שראה ביוסף את עצמו ממש, לקח את בניו של יוסף והפך אותם לשל עצמו. כאשר בא לברך אותם – “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם” (בראשית מ”ח, יח-יט)- ראה יעקב את מה שאביו יצחק לא ראה. אביו יצחק הלך הליכה עיוורת, שכן הוא היה התגלמות של מידת הדין. לכן רצה לתת את הבכורה לעשו, ואת הברכה מצד האמת הייתה ראויה ליעקב. את היכולת לראות אמת גילם יעקב בחייו. לכן תחילת הגאולה מתחילה באברהם – אמונה, וממשיכה ביצחק – דין, או בדרך שיש להגשים, ועוברת השלמה ביעקב שהוא אמת “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם” (מיכה ז’,כ’). השלב הקשה שבגאולה הינו השלב המכונה “יצחק”, שלב האמצע שהוא שלב הגלות.

כך ששלבי הגאולה הם:

1 –אברהם שלב חזון ואמונה                                                                                                         2 – יצחק שלב ביסוס להליכה, לרוב כנגד כל הסיכויים                                                                       3 – יעקב שלב ההיווכחות על האמת, ומהי דרך האמת ואיזון להגשמה                                              4 – שלב ההגשמה הסופית דרך שנים עשר השבטים, שהם ההגשמה של ההבטחה האלוהית.

לכן יעקב מפריד את עצמו ואת אבותיו מבניו כאשר אומר להם “את אשר יקרא אתכם”, שכן הוא ואבותיו כנגד השבטים, הם שלב שונה ואחר בדרך לגאולה או למימוש ההבטחה.

יעקב זוכה לראות את התגשמות הברכות בחייו כאשר בניו הם התשתית לעם ישראל. שנים עשר השבטים הינם המארג האנושי המקביל לשתים עשרה המזלות, ” י”ב אותיות פשוטות, חקקן חצבן צרפן וצר בהן י”ב מזלות ואלו הן, טל”ה שו”ר תאומי”ם סרט”ן ארי”ה בתול”ה מאזני”ם עקר”ב קש”ת גד”י דל”י דגי”ם. ואלו הם י”ב חדשים בשנה, ניס”ן איי”ר סיו”ן תמו”ז א”ב אלו”ל תשר”י חשו”ן כסל”ו טב”ת שב”ט אד”ר. ואלו הן שנים עשר מנהיגים בנפש, שתי ידי”ם שתי רגלי”ם שתי כליו”ת כב”ד מר”ה המס”ס קיב”ה קרקב”ן וטחו”ל” (ספר יצירה פרק ה’, משנה ה’). השבטים באופן הליכתם במדבר, הולכים עם הדגלים במקביל למערכות שמיים. וכן כמו שאומר ספר יצירה, יש קשר בין מידה בנפש האדם ואיבר גופני, לבין מזל בשמיים ולאחד משבטי ישראל.

כך שיעקב זוכה לראות את התממשות החזון של אברהם ויצחק. הוא זה שמממש אותו, בכך שהוא זה שדרכו מתהווה עם ישראל ההולך במקביל למערכות שמיים, דבר המביא לגאולה, שכן אז שמיים וארץ מתחברים ושם י’- ה’  ו   ו’-ה’ מתחברים ליחידה אחת.

הגאולה אם כן היא השיבה אל האחדות.

כאשר נלקחה השכינה מיעקב שרצה לגלות להם את אחריתם בקץ הימים, הוא נחרד מאוד…
“דאמר רבי שמעון בן לקיש – וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים – ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה; אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל! ה’ אלהינו ה’ אחד! אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד! באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” “(פסחים נ”ו,א’)
החשש של יעקב היה שמא יש בו ובזרעו פסול. כלומר שמה התהליך המוביל אל האחדות, תהליך הזיקוק וההזדככות, תהליך העלייה והתבונה, לא יתרחש כראוי, ויש עוד שלבים שאבותיו הוא ובניו עדיין לא ביססו ולא גילמו בחייהם. כאשר ענו לו בניו ” כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד” נחה דעתו של יעקב. ולמרות זאת לא שבה אליו השכינה. ולא יכול היה לגלות את הקץ, למרות שכל המרכיבים של הקץ נמצאים במקומם והכול מתוקן לשלב זה.

אם כן, מדוע השכינה נלקחה מיעקב עת רצה לגלות את אשר יקרא אותם באחרית הימים?
מכיוון שגאולה הינה תהליך ולא מטרה או יעד סופי, כל עוד האדם בתהליך של התפתחות, הוא בתוך תהליך הגאולה. כאשר אינו זז ואינו מתפתח הוא מחוץ לתהליך הגאולה. הגאולה הינה תהליך האבולוציה של נפש האדם. כאשר אנשים מחוברים אחד לשני הם זוכים לתוצאות האבולוציה של חברם, ואחד תומך בשני. כך שגם אדם שהוא עצמו כביכול לא בתנועה קדימה, ייתכן שהוא זוכה בתוצאות ההתקדמות של חברו. “טובים השניים, מן-האחד: אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם. כי אם-ייפולו, האחד יקים את-חברו; ואילו, האחד שייפול, ואין שני, להקימו…. והחוט, המשולש, לא במהרה, יינתק” (קהלת ד’, ט’-יב) כך שאם רצה יעקב לגלות להם מה יקרה להם בעתיד, לא יכול היה. שכן איך ניתן לגלות תהליך שהוא באופיו משתנה ולא יציב. המגמה לדבר על הקץ מקבעת דבר שהוא באופיו דינאמי ומשתנה. מה שיעקב כן ראה וכך ברך את בניו, זה את אופן העמידה ודרך ההליכה שלהם כיחידה אחת וכחטיבה אחת, תוך הדגש על המיוחד בכל אחד מהם. כך שלבסוף יעקב מברך את התהליך לגאולה ולא את היעד הסופי.

“אל יעלה על הלב שבימות המשיח, ייבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך” (רמב”ם, משנה תורה,הלכות מלכים יב,א) – כך שגם לאחר הגאולה הסופית, החיים ואופיים המשתנה וכן טבע חיי היום יום, נמשכים כהרגלם. כך על פי רמב”ם.

נקודה נוספת – כאשר אדם פורץ דרך לרבים, הוא תמיד מקדים את זמנו. תמיד הוא יהיה זר וייראה כמו ולא שייך לדורו. לעיתים יוקיעו אותו ולעיתים יהרגו אותו, עקב הזרות של הדבר שהוא מגלם בחייו. כל מחדש או נביא, כל אדם בכל תחום שהביא דבר חדש, היה לבדו מול העולם כולו. כגון אברהם העברי “שכל העולם כולו מעברו האחד של הנהר ואברהם מעברו האחר”. הוא עומד לבדו מול העולם כולו. זה לא היה מקומו של יעקב. פורץ הדרך האמיתי היה סבו אברהם, הוא היה למבסס. וכאשר עלה ברצונו לגלות את קץ הימים, היה עליו לגלם את הקץ בחייו, ובחייו לא נימצא הקץ … כלומר , לא נימצא הסוף. לכן אומרים חז”ל על יעקב שיעקב לא מת כיוון שלא נאמר בו מיתה. “וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּ ת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו” (בראשית מ”ט,לג) נאמר בו גוויעה אך לא מיתה. לכן יעקב לא יכול היה לדבר על אחרית שכן אין דבר בו עצמו המגלם את האחרית אלא את התהליך הנע והמתפתח החי תמיד.

יתבונן האדם על חייו עד לנקודת זמן זו ויבדוק עצמו, אם הוא בתנועה התפתחותית או שהוא ישן ועומד על מקומו. אם הוא זז והוא בתנועה, הוא שייך לבית יעקב, ואם הוא ישן ותקוע – עליו למצוא דרך להתעורר, אם הוא חפץ בכך.

בתוך ברכתו של יעקב את השבטים, יש שתים עשרה איכויות אנוש, שנים עשר טיפוסי יסוד, שהם שנים עשר צינורות לקשר עם המרכבה, אברהם – יצחק – יעקב – דויד. והם השורש ל”תורת הטיפוסים”. תורת הטיפוסים הינה דרך לזיהוי של שורש נטיית היסוד באדם אותה עליו לחזק ולהעצים, או למתן ולשים לה גדרות למען תהליך התעוררות נכון.

הינה הטיפוסים על פי סדר הברכות של יעקב :

א- ראובן – אצילות, ראייה ישירה של המציאות
ב- שמעון – קיצוניות, אדם הקנאי לערכיו. טוטלי.
ג- לוי– ערכיות דתית, שאיפה לגבוה וללא מושג
ד- יהודה – מנהיג ומחוקק, אדם מוביל ומפלס דרך, פורץ דרך
ה- זבולון – מרחיב גבולותיו, שואף ליותר, רוצה יותר, מגלה מרחבים חדשים.
ו – יששכר – יודע ליצור עוד ממה שכבר יש לו, משביח את הקיים, תלמיד חכם.
ז- דן – יודע להפוך חיסרון ליתרון, יורד למקומות אפלים ומשם קם, יכולת תקומה גם ממקומות קשים ביותר
ח – גד – בור סוד שאינו מאבד טיפה, זוכר הכול ומתוך כך מחכים, הוא ההיסטוריון שמבין השבטים
ט- אשר – אנינות הטעם, עדין וחש בדקויות, לכן פיוטי ואריסטוקראטי
י – נפתלי – פיקחות, חד לשון, בהיר שכל, יודע לראות את הייחודיות של כל מצב
י”א – יוסף – אדם מיוחד, מכליל בתוכו ניגודים רבים ואין הם נלחמים אלו באלו, אדם שיודע ליצור יש מאין, אדם ה”רץ למרחקים ארוכים”, בעל כוח עמידות.
י”ב – בנימין – עצמו פחות חשוב מן הכלל, הקרבה עצמית למען מטרותיו שאינן בעלות טובה אישית.