פרשת “וישלח” – מקורותיהם של מקובלי הלילה

אף על פי שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה; לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה…. וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר “יומם, יצווה ה’ חסדו, ובלילה, שירו עימי-תפילה, לאל חיי” (משנה תורה היד החזקה – הלכות תלמוד תורה פרק ג’ , ט”ו – רמב”ם)

פירוש הפסוק על פי פרד”ס

” וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה” (בראשית ל”ב- כ”ב)

1- פשט – המנחה שיעקב מכין כדי לרכך את זעם אחיו עשו, עוברת לפניו לפני שהיא נשלחת לדרכה. ויעקב מכין את שנת הלילה שלו במקום בו חנה לפני חציית נהר הירדן.

2- רמז – כיצד יעקב מכין עצמו ללינה? או לשינה? בעת חייו וחיי משפחתו על הכף? והוא חרד במיוחד ויירא מאוד. איך הוא יכול להירדם או לארגן לעצמו את מקום הלינה?

3- דרש – המפגש הראשון והמכונן של יעקב עם האלוהות מתרחש לו בעת היותו ישן ” וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק” (בראשית כח-יא,יג). יעקב פוגש את אלוהים בעת היותו בין שני מצבי התודעה, של נים לא נים. בחציו ער ובחציו ישן. המגע האלוהי שזרח ליעקב התרחש לו כשהוא אינו במצב של ערות או בהיותו פועל את חיי הפעולה של שעות היום. הוא מכיר את אלוהי הלילה, את האלוהים שניתן להכיר בו רק בשעות הלילה, בזמן המיוחד בו האדם סיים את מטלות היום והוא פנוי ודעתו פנויה. העולם אף ישן ואין רעשי רקע, העולם חדל מלהפריע בגירויים של חיי היום יום. בשעות הלילה האדם פנוי לשמוע, לראות, להקשיב ולהבין. הלילה הוא הזמן המיועד לעבודות פנימיות דקות יותר המחייבות את השקטת התודעה ואת חידוד הנפש. יש מקובלים הנוהגים ללכת לישון מוקדם יחסית, ב8 בערב. הם קמים בחצות ועושים “תיקון חצות” – תיקון המיוחד לדויד המלך, אשר ע”פ המסורת “תיקן” את תהליך זה. משמעותו של תיקון חצות הינו בהכשרת כלי השמיעה הפנימי, להיות מסוגל לשמוע ולהקשיב ל”כינורו של דויד”, למיתרי הנפש שקולם עשוי ויכול להישמע רק בשעות הקטנות של הלילה. אז יש אפשרות לשמוע ולפגוש את האלוהות.

יעקב “תיקן את תפילת ערבית” עקב היותו מכשיר את הקרקע הפנימית שלו לשמוע ולהבין את דברי האל אליו. לכן יעקב הוא האדם שהכשיר את הדרך ל”מקובלי הלילה” אותם האנשים הערים בלילות ועושים את מלאכת הלימוד שלהם קודש לקשר האלוהי.

לכן יעקב “לן בלילה ההוא”, מכיוון שדרכו של יעקב להבין את רצונו של האל ממנו וכן לבקש את בקשותיו מן האל, תלויות בשינה, ובשעות הלילה. אז יעקב כשיר למפגש האלוהי.

נקודה נוספת – “ותעבור המנחה” – איזו מנחה עברה על פניו של יעקב? לא המתנות למען שיכוך זעם אחיו עשו עברו על פניו, אלא הזמן המכונה “זמן מנחה” הוא זה שעבר על פניו. זמן מנחה הינו פרק הזמן ביום המתחיל מחצות היום ועד לשקיעת החמה, כאשר יורד הליל. זהו זמן המיוחד לתיקון שתיקן אביו יצחק ” וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב” (בראשית כ”ד, ס”ג) זהו הזמן שייחד יצחק לעבודה ולהכשרת הכלים לחיבור האלוהי. המפגש האלוהי של יצחק היה כאשר נעקד על המזבח מרצונו ונפח את נשמתו וכך הכיר את בוראו. ואילו המפגש של יעקב עם בוראו היה בפגיעה, “ויפגע במקום”, כלומר הדבר הפתיע אותו, כמו שלא היה מוכן, וחשיפה אל האלוהות באה לו באחת ובהפתעה. בדיוק כמו שמואל הנביא כששומע לראשונה את דבר האל ואינו מזהה נכונה את הדברים, עקב אי ההבנה ואי המוכנות, וההפתעה שבחשיפה לאלוהות – ” וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב; וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב וַיֹּסֶף יְהוָה, קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל, וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב. וּשְׁמוּאֵל, טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה; וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו, דְּבַר-יְהוָה. וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא-שְׁמוּאֵל, בַּשְּׁלִישִׁת, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיָּבֶן עֵלִי, כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר. וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ ” (שמואל א’, ג’ ד-י)

גם שמואל מכיר את בוראו במפתיע בעת היותו מתכונן לשנת הלילה. גם הוא היה איש של עבודת הלילה. יעקב שחרד מאביו יצחק, נהפך בפסוק זה למקור ולאב בפני עצמו. שהרי לא ייתכן שיהיו שלושה אבות, אב יכול להיות רק אדם אחד, כך שכל אחד מן האבות הינו מקור בפני עצמו לדבר מה שונה ואחר. והיה על יעקב לגדול בקרב ענקי עולם ובצילם להיהפך לאב ולשמש הזורחת בפני עצמה. אברהם סבו היה איש של בוקר וחסד, יצחק אביו היה איש של צהריים ודין ואילו יעקב עצמו נהפך לאיש הלילה המביא את מידת האמת למקומה המדויק והשקול. כאשר המנחה עוברת על פניו, עובר על פניו אופן החינוך, ההשפעה והעבודה השייך ליצחק אביו. או אז יעקב פנוי לעבודתו הפרטית, המרחשת בלילה בעת היותו מתכונן כביכול להירדם.

יתבונן האדם על עצמו – אם הוא חש שחלק הבקר של היום, הינו הזמן הטוב ביותר עבורו לעבודה, עיון, תפילה התבוננות עצמית- אדם זה שייך לבית הספר של אברהם אבינו. אם האדם רואה כי הזמנים המשובחים והאפקטיביים של היממה הינם שעות הצהריים, אז הוא חד יותר ברור ומרוכז, כשיר להבנה והתקדמות של ביצוע תוכניותיו – אדם זה שייך לבית המדרש של יצחק אבינו. ואם האדם רואה עצמו כ”טיפוס לילה” והוא הופך לחיוני  וערני יותר, עם כוחות נפש מרוכזים  ועזים יותר, להבנה וגילוי, יצירה והשראה בלילה, הרי אדם זה שייך למקורות הבאר אותה חפר וגילה ואיפשר מאז ועד להיום, יעקב אבינו.
ויש אנשים המוכשרים לשלושת בתי הספר.

4- סוד – ה”סוד” אם כן, הינו בדרך בה על האדם ללכת לשינה בלילה. שכן אופן ההליכה לישון, עשוי לפתוח לאדם את שערי השמיים. כאשר האדם נתון בין שני מצבי התודעה של חצי ער וחצי ישן, אז האדם פתוח וללא מחסומים של התודעה היומית המבקרת והספקנית, השואלת ומתווכחת בטבעה. אז האדם עשוי לפגוש ממדי מציאות גבוהים יותר. כאשר הפסוק מלמד על הצורך ללכת לישון באופן המכשיר את הקרקע למפגש עם ממדי המציאות הגבוהים. על האדם לשכב בנינוחות, עת היותו רגוע וללא עומסים נפשיים, וללא מצוקה של אי נוחות גופנית, הוא מסכם את היום שחלף לו, על כל הפרטים כולם, גם פרטים חסרי המשמעות (ותעבור המנחה על פניו) . הוא מרפה את כלל חלקי גופו לרפיון המקסימאלי (והוא לן בלילה ההוא), דעתו פנויה וליבו ער והוא ישן,”אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק” (שיר השירים ה’,ב’)