איוב מ”א, הקדמה לתשובת האל לאיוב

כביכול הופעת האל בעצמה, היא עצמה התשובה לאיוב, היא בעצמה משיבה דברים למקומם.
הופעת אל לאיוב הוא הדבר אותו דרש איוב לאורכו של המסע כולו.
הוא דרש מן האל תשובות. כעת כאשר האל מופיע, נעתקים דברי איוב: הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ-פִי (מ, ד)
ועדיין דברי האל רבים ועשירים, וכמו שנאמר בפרק הקודם – דברי האל הם על בסיס יכולתו של איוב להבין, לשמוע ולקבל.. הם נאמרים למידותיו של השומע.. למקומו.
האם דברי האל (מעבר לעצם התגלותו לאיוב) מביאים תשובה לסיבות לייסורים?
האם דברי מסברים את אוזני איוב?
כיצד “אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ” – מהווה תשובה לחוסר המידתיות שהאל נקט כלפי איוב בייסורים?

איוב לאורך המסע כולו, עובר תהליך המכשיר את הקרקע ואת האפשרות לשמוע, לראות ואף להביא דברים מול האל…
אך כעת כאשר האל נגלה לאיוב בסערה, אין בדבריו התייחסות ולו קלה, לסבל עצמו שאיוב חווה, ולא לסיבות “הגיוניות”, לכן לא לדיבור ישיר על הייסורים ועל הסבל, וכן על אלו שמתו (ילדיו ואנשי ביתו) על לא עוול בכפם, אלא כתוצאה ישירה ממצבו של איוב.
אין בדברי האל מאומה על כל זאת.

מכאן שיש בייסורי איוב להיות כלי שרת ומציאות מיוחדת שמעצם התהליך שעבר איוב, דבר מה עקרוני השתנה בעולם עקב תהליך ייסוריו.
תהליך שלא היה באפשרותו של איוב לגעת בו ולהיות מודע אליו.
אך כעת כאשר האל פותח שעריו לאיוב, אז בא השיח המלמד על הצדדים הנסתרים שייסורי איוב באו לשרת (למרות חיסרון מודעותו של איוב לתהליך)

דיבורו של האל לאיוב בשאלות. הן לא שאלות רטוריות, ואין הם משום ביקורת לאיוב, כמו שאולי ניתן להסיק מן הדברים כי האל נוזף באיוב על קטנותו, אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ .
אין הדברים כך, בכל פעם שהאל שואל שאלה לאיוב, הוא פותח לאיוב ממד חדש באיוב להתבוננות, להבנה ולהשכלה הנדרשת על מנת שהתשובות למצבו יקבלו כלי והיגיון.
הוא מלמד את איוב על העולם ואופן תנועתו, וכדי שהדברים יפתחו נכון, הוא מציג אותם כשאלה שהיא פותחת את השער לעולם חדש, לכלי תפיסה חדשים לאיוב.
הוא מאפשר לאיוב פתיחת תודעה למרחבים שהיו סגורים לפני כן. מרחבים שכל עוד הם סגורים, אכן תיתכן האפשרות לטעון כלפי האל על חיסרון המידתיות.

אם כן, סגנון תשובתו של האל לאיוב, בשאלות הנראות רטוריות, אינם אלא פתיחת עולם וממד המהווה בעצמו תשובה.
פתיחת עולם חדש שענינו לפתח באיוב את הכלים דרכם הוא יבין לבדו ויהיה מסוגל בכוחותיו לענות לשאלותיו על מצבו על השגחתו של האל את עולמו.
האל ניצב אם כן, מול איוב כמורה מול תלמיד.. שאינו מביא לתלמיד תשובות מוכנות ולעוסות, אלא שמראה לו ובונה בו את הכלים החסרים להתמודדות עם מצבו. שם איוב זוכה לקפיצת התפתחות מיוחדת שהוא לבדו (גם אם אליהוא היה לצידו) לא היה בכוחו להשיג.
זהו המקום שם האל עצמו הוא המורה והוא מדריך שאינו עונה ישירות אלא מאפשר לאדם לגדול למקום ששם האדם יהפוך לעמוד ולנביעה בפני עצמו..
אדם שאינו תלוי ולא כנוי.
לא נצרך וללא חסך.
אדם שהוא מקור ונביעה מצד עצמו.
אדם שיש בו נגיעת שמים ואין היא מכהה את ייחודיותו.
אדם שראשו בשמיים, וליבו בעולם.

אדם מסוג זה והחשיבות שיש לו לעולם כולו, מהווה סיבה נוספת לייסורים, למשמעותם ולתכליתן. דבר שיתברר לאורך תשובת האל לאיוב.