“אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ “ (לח, ג)
עד כה היה איוב ידוע מול האל באיכויות אותן האל שתל בו: תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
כעת התווספה לקומתו של איוב איכות חדשה שהיא תוצר ישיר של סוג ההתפתחות אותה עבר.
היא האיכות הנבנית על בסיס החותם המולד, כאשר אותה האיכות שהיא תוצר של העבודה והדרך שעשה איוב, היא זו המאפשרת את השיח בין איוב לאלוהים.
מהי אותה האיכות המכונה: אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ
זו העדות על עמידתו ועמידותו המופלאה של איוב לאורך תהליך הייסורים, שם גלוי לעין כל כי הם תוצאה ישירה להשגחה הפרטית, שאצבע אלוהים נגעה בו כך באופן הזה המביא ייסורים בכל זווית אפשרית.
העולם כולו עד שהאל עצמו הוא יוזם ומסב הייסורים: וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אַחְיֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא יְהוָה עָלָיו (מב, יא)
ואין איוב סר ממקומו, הוא נותר יציב ועומד איתן מול אלוהים ומול אדם.
חבריו – כל אחד בדרכו, מעבר לזריעת מלח על פצעיו, מנסים בכל כוחם למצוא בו דופי ולהביא לסדקים בעמידתו האיתנה, ובכך לשמוט לו את קרקע האמונה המוחלטת שיש בו על יסודות שאינן ברורות דיין, ועל צדקתו מול פני האל המייסר אותו בעבותות.
הוא נותר איתן מול העולם כולו, מול כל אותם האנשים שהיו חלק מן הציבור אותו הנהיג, וכעת אותו הציבור סר ממנו, הפנה לו את גבו, נטש אותו למנודה ומצורע.
איוב נותר בעמידתו האיתנה, המופלאה..
יש לשאול:
מהו הדבר המאבחן בין עיקשות פתולוגית קשה ונוקשה, שאיננה מתפשרת והופכת לתפיסה פנאטית חד ממדית, מול עמידה איתנה ונכונה כמו זו של איוב.
על מה איוב נסמך כאשר נותר בצדקתו, ללא סדק וללא חרטה, כאשר כול העולם כולו מציע לו אחרת. כאשר אלוהים ואדם מנסים למצוא בו פגם.
מהו היסוד שיש באיוב שנותר כה יציב מול מערכה מסוג זה?
עיקשות פנאטית: רואה העולם דרכה בלבד, דרך העולם היא לבדה משתקפת לעצמה חזרה.
1- נובעת מאידיאולוגיה חד ממדית
2- בהכרח תפגע באנשים
3- מביאה דין מוחלט ללא צד של חסד, רחמים וראיית האחר והצד הנוסף
4- יש בה שכל, אך אין בה רגש ותנועת לב.. הרגש שיש בה אכזרי
5- היא מובילה להכאבה עצמית (מזוכיזם ומכאן סדיזם)
6- היא מנתקת אדם משורשו הפנימי
7- בדרך כלל (ייתכן) כי תחילתה של עיקשות פנאטית, מוצאה מטראומה, בית אלים, גדילה בתנאים שם היה דיכוי של נפש הילד ששם את נפשו בתוך “מיטת סדום”.
איכות עמידתו של איוב: רואה את עצמו ואת האחר, מכיר בלגיטימציה של האחר לחיים, דיוק כמוהו.
1- הייסורים הביאו את איוב לקשר מחודש לאופן בו האל מכיר אותו: תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹוהִים וְסָר מֵרָע
2- קשר פנימי עם איכות זו, שם אדם במקום ששם יש כבר חיבור ברמה מסוימת לאלוהות.
3- מקום זה ללא סדקים ואינו יכול להיסדק.
4- זוהי אבן השתייה שבלב האדם.
5- מקום זה מניע ומניב יצירה ותנועה תמידית
6- זהו מקום ששם יש מגוון רחב ועצום של אפשרויות ואיכויות כאשר הקו המחבר ביניהן זהו הלגיטימציה לשונות של משהו אחר, האהבה, החסד, הרב גווניות של הבריאה על כל שלל הצבעים שיש בה (הגישה הפנאטית רואה רק את הגוון של עצמה)
7- זהו מקום ששם אדם לעולם אינו בודד, אולי לבד – אך לא בודד.
יש לשאול:
כיצד מתמודד איוב עם ידיעת חותם האל שבנפשו, המביא את טעם האלוהות כאשר האלוהות עצמה היא זו שהסבה לאיוב ייסורים כה קשים.
תשובה אפשרית:
1- ידיעת תכונת האל באדם, יש לה דרגות רבות כאשר בתחילת ההיכרות של האדם את תכונה זו, לא בהכרח הוא יזהה אותה כחותם אלוהים, אלא כיסוד אינטימי ואישי ששם האדם מכיר את עצמו ואת שורשיו באופן הפשוט, הנקי ואוטנטי, הוא זה מה הוא.. כפי שהוא, ללא שינוי, ללא עיוות וללא מחיצות.
אדם יחוש כי זה מה שהוא. ולא יראה בזה את נגיעת האל שיש בו.
הדיבור הפנימי של האדם יהיה: “זה מי שאני, זה אני, האיכות הזו היא מה שאני”.
האדם לא יבין בתחילת המגע המודע על טיבעה של תכונה זו, מה אלוהי או מיוחד בה?
הוא יחוש אותה בדבר טבעי, פשוט ומובן מאליו, וזאת מכיוון שכך הוא מרגיש את עצמו..
זוהי נגיעה ראשונית, חשובה, ממנה ההמשך אולי יתאפר ואולי לא.
2- יש במקום זה את הנגיעה המאוד אישית, מול האפשרות שדרכה תתפתח באדם איכות נוספת להכיר ולפגוש באלוהים, אם אותה האיכות אכן תמשיך לגדול לכיוון שהיא מנחה את האדם לשם.
אך שוב – אותה ההתפתחות אולי תתרחש ואולי לא…
במה הדברים תלויים?
בצד באדם שהופך את אותה האיכות למעשית, לדרך קונקרטית, לדבר המתפרט לצעדים ברורים שיש עימהם פרי ותוצר שניתן להגיש לעולם על הדרך אותה האדם עבר.
לכן – אם האדם ימשיך את כיוון הגדילה שלו לכיוון הנכון, מחייב ממנו גישה מעשית בנושאים נפשיים המובילים ליצירה ולדרך חדשה האופיינית רק לאותו האדם.
3- אם ההתפתחות של האדם הייתה כפי אותה איכות מולדת וממשיכת הקו שלה, ניתנת לאדם האפשרות לנסוק מן האישי, החלקי ויחסי – לשלם, למוחלט ולנצח (שזהו התהליך אותו עובר איוב)
האל אם כן, מראה ומאשרר את איוב, לאיכות שהתפתחה בו עקב עמידותו המופלאה.
איכות שהיא תוצר של הדרך אותה עבר. יש באיוב את חותם אלוהים המהווה תשתית לבניין אישיותו, אך במקביל את הדרך אותה עבר שהיא זו המאפשרת את השיח עם האל.
חותם אלוהים לבד בנפש, איננו מספיק – הוא מהווה את האפשרות, את הפוטנציאל.
הדבר ההכרחי לשיח עם האל, זוהי הדרך אותה האדם יוזם ובוחר ליצור לעצמו ובעצמו..
אם הלך את הדרך, הוא בונה על בסיס חותם האל שבנפש את הקומה האישית של דרכו הפרטית, משם השיח מתאפשר.
האל בא לאיוב ומראה ומאשרר לאיוב את האיכות שהיא תוצר שלו לבדו: אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ .
אשרור זה של האל לאיוב, הוא שער הכניסה לחלל השיח שם איוב נותר ביציבות ההכרחית לשמוע, ולראות ואף להגיב לדברי האל אליו.
דוגמא נוספת לדבר:
“וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים” (בראשית יז, א)
מה היה אברהם עד לנקודה זו אם לא תמים כשה רך וקט?
למן ההליכה הראשונה “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית יב, א) ועד לנקודה זו, הליכתו תמימה והוא תמים..
אך לאחר שתמימותו הפכה לקומה בפני עצמה בקומת האדם שהוא, כך שיש בו כעת תמימות כאיכות מובנת. איכות שהיא תוצר של הדרך וההתפתחות אותה עבר אברהם. כעת אותה האיכות מאפשרת שיח בדרגת איכות וקרבה ולא הייתה אפשרית לפני גיבושה של אותה האיכות כתכונה בוגרת ומבוססת.
אז בא האל לאברהם ומאשרר את אותה האיכות כיסוד שממנה ניתן לשיח אפשרות לתנועה חדשה.
וכך על אותה הדרך, עם איוב.
אם כן, דרך נכונה של האדם בעולמו נובעת מן השורש של חותם אלוהים בנפש, ומשם מתפתחת לתכונות שאותן האדם בונה בתוכו עקב הדרך אותה הלך וסלל, אז נבנה בתוכו קומה נוספת, קומת אדם שהיא תוצר של האופן בו “ברא” הוא את עצמו על בסיס התשתית המוקדמת.
אותה בריאה עצמית היא זו המאפשרת את השיח עם האלוהות.
כאשר האלוהות – לפני תחילת השיח, באה ומאשררת לאדם את זכותו שלו, שאיננה טבעית ולא הכרחית, שהיא זכותו ותוצר של דרכו האישית והייחודית בעולמו.
אותו האשרור מן האלוהות, מנכיח באופן מלא את האדם ואת התקפות של דרכו, ומשם השיח נפתח.
אותה האיכות כאמור, איננה הכרחית, וייתכן כי האדם יחיה כול חייו לצידה דרך זהויות שאולות המהוות מחיצה מפני איכות זו.
סיפורו של איוב מלמד כי כל המצוקות והמחלות הבאות על האדם, הן תוצר של התפתחות עם סטייה מחותמו של האל בנפש האדם.
הם מהווים אצבע המכוונת את האדם לעצור ולהתבונן היכן סטה מעצמו וכיצד עליו לתקן דרכו.
האיכות שאותה איוב פיתח בעצמו איננה הכרחית… ייתכן כי האדם יחיה כל חייו מתוך ההיכרות של שורש זה, אך הוא נותר כפוטנציאל ללא ההגשמה שלו..
סיפורו של איוב מלמד כי שורש האל בנפש, אם נותר ללא הגשמה וכפוטנציאל בלבד, אף מציאות זו תוביל לייסורים שישקפו לאדם כי דרכו הפכה לסטגננטית, במקום לאקטיבית.
ההתפתחות הנכונה לאדם, אם כן, זוהי ההתפתחות שהשגחת האל מכוונת אליה לשם הגדילה של האדם למקום שמשם הוא זוכה לשיח עם האלוהות לא בחסד אלא בזכות..
אז קיומו תקף, אז דרכו חפצה לעולם ולדורות שיבואו.