וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר (לח,א)
האל נגלה לאדם לפי מידותיו של האדם.
כפי דמותו של האדם, כך האפשרות של האדם לפגוש באלוהים.
האל אינו מתגלה לאדם כפי שהוא, האל “מגמד” עצמו למידותיו של האדם.
לכן – אופיו ומידותיו של האדם, עולמו הפנימי הנגלה במורפולוגיה של קלסתר פניו וגופו, זהו הגבול של גילוי אלוהים האפשרי לו.
דוגמאות:
א– למשה האל נגלה בסנה הבוער: וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג, ד)
“אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה, בשעה שנגלה הקב”ה על משה טירון היה משה לנבואה, אמר הקב”ה אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה, מה עשה, נגלה עליו בקולו של אביו, אמר משה הנני, מה אבא מבקש, אמר הקב”ה איני אביך, אלא אלקי אביך, בפתוי באתי אליך כדי שלא תתיירא” (מדרש רבה, שמות ג,ד)
האל נגלה למשה ממקומו, כפי דרגתו, לפי יכולת ההכלה שלו.
ב- “יִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב” (שמואל א, ג –ד)
האל נגלה לשמואל דרך קול, שמואל שומע את הקול כקולו של עלי, המורה והמדריך שלו לנבואה.
האל נגלה לשמואל כפי מידותיו עת היותו נער.
ג- “וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ…. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” (מלכים א, יט – ט,יב)
האל נגלה לאליהו ברוח, ברעש ובאש.. האל מפרק את החומר כלבוש מן העולם, כביכול גופו של אליהו התמוסס ונמוג, עד שלא נותר מן העולם אלא “קול דממה דקה” בלבד.. זהו מקומו של אליהו לגילוי אלוהי מיוחד זה.
ד- סיכום:
“וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר” (ויקרא א, א)
ספר “ויקרא” פותח את דבריו כאשר האות א’ (היא האות המלמדת ומייצגת את האל עצמו) נכתבת כ-א’ קטנה, כך ע”פ המסורה…
לאמור כי האל עת גילויו לאדם, מצמצם את עצמותו וגדולתו על פי קומתו של האדם.
מכאן (אומרים החכמים) אתה למד על ענוותנותו של האל.
ללא אליהוא כמתווך בין הריסותיו של איוב לחותם האל שבנפשו, לא הייתה מתאפשרת השיחה בין האל לאיוב.
בכדי שהשיח – בו מעוניין האל, ואותו הוא מבקש, אך זקוק להכנה מן האדם לשם האפשרות לשיח מן הסוג המבוקש, הוא השיח שם אדם-אלוהים הופכים ליחידה אחת, שם האדם פוסע את חלקו בתהליך של תיקון עולם, הוא החזרה לאחדות הראשונית טרם הפיצול.
אז, בכדי ששיח זה יתקיים ויתממש, על האדם להכיר את כור מחצבתו משם זהותו וחיותו הבסיסית נובעת.
זוהי ההכנה שעבר איוב, כאשר לאליהוא חלק עקרוני בתהליך ההכנה של איוב למפגש עם אלוהים.
אך מצבו של איוב, בסערה.
נפשו סוערת, גופו חרב וסוער.
מפיו שואגת הסערה, מילותיו גלי הסערה הן.
עזרתו של אליהוא לחשיפת חותם אלוהים באיוב, הוא האופן בו האל מכיר, מזהה ויכול לשוחח עם איוב: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע (איוב ב, ג)
אף בכך אין מלהשקיט את עוצמת הסערה בגופו ונפשו של איוב.
איוב בסערה.
לכן האל נחשף לאיוב בסערה, כיוון שהסערה היא הכלי שם השיח עם איוב מתאפשר, בשלב זה.
לעומת זאת: הגילוי בסערה, אך הדיבור ב: וַיֹּאמַר…
באמירה, בקול המביא מרפא.
אין באמירת האל, לא מדון ולא כעס.
לא דין ולא שממה.
לא חרבות ולא מלחמה.
קולו של האל המהדהד את איכויותיו של איוב, מביא עמו מזור, החלמה, תשובה, העצמה.
קולו ואמירותיו, הן הן התשובה והתרופה לסערה בה שרוי איוב.
קולו – קול החסד והאהבה.
קול ההוויה בו נברא עולם.
קול ההתחלה והסוף.
תחילת דיבור האל, בא בסערה, אך קולו באהבה, בהבראה ובחסד.
אמירותיו של האל משיבות נפש לאיוב, מחזירות נפשו לראשיתו.
מאפשרות את המשך מהלך ההתפתחות של איוב למדרגה הבאה.
התנאי אם כן לשיח בין אדם-אלוהים, זהו המקום באדם ששתל בתוכו האל.
המקום שמשם נובעת זהותו ותחושת החיים שיש בו.
המקום ששם הזמן, זמן הווה תמידי הוא.
במקום זה, הדיבור של האל הופך לידוע ולמודע.
שם ניתן להבחין בין זהות פרטית ואיכויותיה, לאל הדובר באדם באותו חלל הנפש.
דוגמא:
וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ
וַיֹּאמֶר אֵלַי…
וָאַעַן וָאֹמַר אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה-אֵלֶּה אֲדֹנִי
וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה-הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-יְהוָה אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת (זכריה ד, א-ו)
השיח כולו, בתוך נפש הנביא הוא.. לנביא יש יכולת הבחנה ברורה בין מהי זהותו הנפרדת מול הקול הדובר בו שאינו שלו, לא דמיונו, לא פרי המצאתו ולא חלום בהקיץ.
אלא דיבור ידוע ומאובחן, שם אותו הקול מעיר ומעורר אותו כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.
אז אותו האדם יודע עצמו כפי שהאל מכיר אותו, דבר המביא להתעוררות מן השינה הנפשית בה שרוי האדם, למקום שמשם ניתנת לו האפשרות לזיהוי של קולו של האל המתחולל בנפשו.
זהו אם כן מקומו של איוב עת נגלה האל אליו בסערה.
א- סערה,
ב- התעוררות,
ג- הבראה מכל סוגי הפרעות, המחלות והקשיים (מעצם הופעת האל ושמיעת קולו)
ד- זיהוי מקור שורש זהותו הראשונית,
ה- חלל להבחנה בין מי הוא מול איכות הקול הדובר בו, הוא אלוהיו.