איוב ל”ה, המשך ה”פסיכולוגיה” אותה מציג אליהוא (המשך של איוב ל”ב)

המשך דברי אליהוא (עם א’ – אליהוא מזווית של בן האלוהים)

לאחר שאליהוא בירר והגדיר שבכל אדם, במרכז אישיותו יש את חותם אלוהים, שהוא המדגיר את חווית ה”אני” במובן הבסיסי ביותר, ושלאותו חותם אלוהים יש איכות מיוחדת וספציפית, אישית לחלוטין שלא הייתה ולא תהייה יותר, היא חד פעמית ברצף ההיסטוריה העולמית.
ושהתפתחות נכונה באדם במבנה האישיות שלו, ממשיכה את אותה האיכות לקומת אדם שלמה, וכל ביטויי הנפש ותכונות הנפש, הם ענפים היוצאים מאותו השורש. אז ההתפתחות של נפש האדם על כל צדדיה – נכונה.
ולאחר שבירר נקודה זו, הוא פונה להראות מה קורה כאשר האדם אינו מתפתח לאורה של תכונת אלוהים שבנפשו.

חלק א

פרק לג, פסוקים יז, כב:

לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה:
הסטייה הראשונה מחותם האל בנפש, מייצרת שני מרכזי כובד, שני מרכזי “אני”, האחד הפנימי והשני החיצוני הנתמך וניזון מן הנטייה של האדם לתחושת גאווה ומיוחדות הנובעת מעצם זה שהאדם עושה, פועל ויוצר דברים, המהווים שיקוף על עצמו מן העשייה שלו, דבר הבונה בו תחושת קיום, ותחושת העצמה לצד בתוכו שפועל ועושה. אז מתפתח בתוכו צד מסוים איתו הוא מזדהה כיסוד שניתן לבנות עליו את חווית ה”אני”, דרך אזורי החוזקה בתוכו שעושים ופועלים ורואים עקב כך “אור חוזר” במובן החיובי.
כך נבנה ה”אגו”, כאשר הוא נתמך מחלקים מסוימים בנפש אך לא מכולם.

יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח:
קיים מנגנון המונע מהתפתחות שגויה של ה”אני” (אגו) מלגעת בשורש העמוק, שהוא תמיד יוותר נקי וטהור. זהו חסד אלוהים על האדם שאינו מאפשר להתפתחות חלקית או שגויה להפר את חותמו בנפש האדם, “דאמר רבי חנינא חותמו של הקב”ה אמת” (שבת נה,א)
זהו חסד האל על האדם – אשר טהרת החותם תהייה עבור האדם כמעין מצפן בימות שבר ומשבר. זהו חלק שיישאר תמיד נקי, תמיד טהור…

וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל-מִשְׁכָּבוֹ וריב (וְרוֹב) עֲצָמָיו אֵתָן
ההתפתחות הלא נכונה בנפש האדם בפיצול מחותם האל שבנפשו, עלולה להביא לידי מחלות וקשיים גופניים בכל הממדים בגוף האדם, כשיקוף למקום באדם שם חל הפיצול, שם החלה בנייה של אישיות המושתת על עיקרון חלקי או שגוי.
כל המחלות הגופניות הן למעשה “נפשיות” במקורן, והן מהוות אצבע מכוונת למקום באדם שאותו יש לתקן בנפשו, לשם התקדמות למקום אליו ההשגחה הפרטית מכוונת.
אליהוא מראה כי כל סוגי המצוקות הגופניות הבאות על האדם, הן אחת מדרכי האל לדבר לאדם ולשוחח עימו דרך מה שהוא חווה על גופו, כתהליך מכוון ומראה דרך.
דיבור זה עלול להיות לעיתים סמוי ולא ברור עקב הזמן שחלף והקושי באדם להבין במה הדברים אמורים ומהי הכוונה שיש מאחורי סוגי ההתנסות ממחלה מסוימת, אך השיח קיים תמיד, והאל אינו מספיק מלנסות לדבר עם האדם בדרכים שונות.
במקרים שאליהוא מביא כאן, הדיבור הוא דרך התופעות הגופניות, בדיבור שאינו ישיר עקב ריחוקו של האדם מן המקום היודע לשמוע ולהבין את סוג השיח עם האל.
מכיוון שהאדם סטה מן המקום ששם השיח פתוח וגלוי, השיח הופך להיות סמוי ולכן עלול להיות לא בורר ולא מובן.

וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה:
עוד אליהוא מראה, כי לאחר שתהליך התפתחות שגוי החל באדם, הוא נוטה להזין את עצמו במזון נפשי המעודד את הקיים, כך הוא גדל, כך הוא מפתח “שכנוע עצמי, אוטוסוגסטי” שהוא בדרך הנכונה, כך הוא ממשיך את תהליך ההתפתחות בכיוון שלבסוף יביא למחלה, כאב ומצוקה.
ההזנה הלא נכונה מבוססת על תאווה, על גירויי החושים והתגובות להם, על יסוד חד ממדי בנפש הגדל וזקוק למזון מסוים וספציפי המזין רק אותו (משיכה של האדם למזונות מוגבלים, רק לפחמימה או רק למתוק וכו’, הם שיקוף למצב ששם האדם זקוק להזנה לצד חד ממדי בתוכו עקב התפתחות נפשית חד ממדית) הזנה חד ממדית מובילה לבסוף להרעלה.
הלחם (המזון) הופך למזהם את הנפש, אם התזונה היא רק ממנו הבאה לחזק להעצים תכונה אחת דומיננטית שהיא זו שעליה המבנה השגוי בנוי (מצב שניכר כמו כן, דרך התפתחות רגישות למזונות מסוימים, כגון רגישות לחלב, כאשר מזון חד ממדי להזנה של צד נפשי חד ממדי הופך ממזין למרעיל כאינדיקציה להזנה חלקית ולא מאוזנת)

יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי ושפי (וְשֻׁפּוּ) עַצְמֹתָיו לֹא רֻאּוּ:
אי איזון התפתחותי זה יהיה ניכר על גופו ותווי פניו של האדם – “הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם” (ישעיהו מג,ג) הגוף כצעיף לנפש, הוא ללא משמעות מצד עצמו, הוא משתנה כמו חומר פלסטי למידותיה של הנפש, ומגלה את סגולותיה או את חסרונותיה ומיקומה ביחס לחותם האל היושב במרכזה.

וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים:
במצבי קיצון, ייתכן כי תהליך ההתפתחות השגוי שם יש שני מרכזי כובד בתחושת ה”אני”, יוביל את האדם למצב ששם לא יתאפר לו יותר להמשיך כך, למרות ההזהרות השונות שבאו מצד הדיבור האלוהי אליו.. דרך מצבי חיים, מחלות גופניות, ורמיזות רבות נוספות הבאות לכוון את האדם לדרך הנכונה..
כיוון שהאדם לא שהה לדברים, האדם עלול להגיע למקום ששם לא ניתן להמשיך כך יותר, וזוהי הנגיעה בסוף, ביחסיות הזמנית של האדם, במוות…
המוות עצמו והמגע עימו, הופך להיות יסוד מעורר ומחזיר את האדם לראשיתו, לתחילת דרכו שם חל הפיצול.
המגע עם המוות מהווה תהליך מאפס ומאפשר התחלה חדשה להתפתחות הנכונה לה האל מכוון, היא ההתפתחות לאור חותם האל בנפש האדם.
אליהוא מראה כי כיוון ההתפתחות השגוי מוביל למוות.
ואילו ההתפתחות הנכונה – היא החיים.

חלק ב

פרק לג, פסוקים כג-ל

אִם-יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי-אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:
אליהוא מעורר בשיח שלו מול איוב את מה שסופר בהקדמה לכל הסגה שעובר איוב, כי יש דיון עליו בין מלאכי מרום, והם לוקחים חלק פעיל במה שקורה לו.
אליהוא שם את הדגש על אלו המחפשים להצדיק ולהיות מליצים לאדם, אלו היודעים ומכירים את איכות חותם האל שבאדם ונאמנים לה.

וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:
אותם המלאכים מחפשים להקל על המקום באדם שסטה, שנבנה באופן המביא על האדם את כול צרותיו, והם שלוחי המגן הרוצים טובתו.

רֻטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו:
בימי הנעורים שם חלה הסטייה מן השורש, שם – עקב כוחות הנעורים העשויים לתעתע את נפשו ולהסיט את הנער למקומות היוצרים אפקט המטעה אותו ללכת אחר כוחות הגוף, משם מתחילה הפנייה למקומות זרים. בתהליך ההבראה (שהמלאכים שותפים לה) האדם יחזור לנקודה שם קרה הפיצול בימי הנעורים, ישוב לאותו המקום אך עם הבנה וכוונה שונה, היודעת את כוחות הגוף וכיצד להיעזר בהם באופן הנכון למטרה הנכונה, כך שכוחות הגוף מכשירים את הקרקע להופעה גלויה ומלאה יותר של האיכות המולדת שיש באדם, וכיצד כל כוחות הגוף שם מלכתחילה לשם המטרה הזו.

יֶעְתַּר אֶל-אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ:
גם האל עצמו, ממתין, שש ושמח לאדם השב, השם ליבו כי טעה וחזר לתוך עצמו לשורשיו, שם השיח בין אדם-אלוהים, השותפות בין אדם-אלוהים מתאפשרת..
האל חפץ בזאת, האל אינו שש למקומות שם האדם סובל, אין זו מגמתו ולא רצונו.

יָשֹׁר עַל-אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא-שָׁוָה לִי:
כאשר האדם עצמו הפך מודע לסטייה שלו מעצמו, וחזר ליסוד הבסיסי המגדיר אותו, לשורשו הפשוט והאיתן.. כל מה שהיה ועשה לא היה שווא, כל מה שהשיג לא היה כדאי, אין שווא וערך מול החזרה של האדם לשורשיו הפנימיים. אם היה בידיו את העולם כולו ללא עצמו – לכל הישגיו אין כל ערך. הערך לדברים נקבעים על ידי הפעולות שהן ההגשמה של חותם אלוהים שבאדם.

פָּדָה נפשי (נַפְשׁוֹ) מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וחיתי (וְחַיָּתוֹ) בָּאוֹר תִּרְאֶה:
האל הוא פודה הנפש. הנפש שלו היא, בו שורשה, לכן הוא הפודה ואין רצונו שתרד לשחת.

הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר
לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:
מסכם אליהוא באומרו כי לכל אדם ייתכנו בין שתי תקופות או שלוש ששם האל ייזום לאדם מצבים כדוגמת סיפורו של איוב, שמטרתם להחזיר אדם לשורשיו הפנימיים, ובכך לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים.

חלק ג

מסקנות ביניים ל”פסיכולוגיה” אותה מציג אליהוא:
א- כאשר הבניין באדם נבנה לאורה של איכות האל הטבועה בנפשו, גם אם יידע קשיים בחייו, אין הוא חווה זאת כסבל, אלא כחלק מן המסע של חייו.
ב- הסבל הוא תוצר ישיר של אי ההבנה על השאלה “מדוע”, מהי הסיבה לדברים בחיי האדם.
ג- עיוורון מול פיקחון של האדם על עצמו ועל חייו, הם תוצר ישיר של רמת הקרבה ליסוד המולד מעת האל מהם חייו נבנים. משם נובע ה”רציונאל” של ה”מדוע” כך או כך קרה לאדם.
ד- כל סוגי הקשיים, המשברים והמחלות הבאים על לאדם, הם תוצר של ריחוק של האדם מן היסוד הפנימי האוטנטי.
ה- המצוקות אינן שם מבלי סיבה, הם שם כדי לשקף להראות לאדם איכן סטה או טעה. הקשיים כולם הם אצבע מכוונת של האל עצמו לאדם על מה להתבונן ועל מה עליו לעבוד.
הם שקולים ומאוזנים בדיוק רב למקומו של האדם, ביחס לסטייה מעצמו.
ו- האל תמיד בשיח מתמיד עם האדם. האל מעולם לא נטש ולא עזב את בריאתו וברואיו.
ככל שהאדם קרוב לחותם האל בנפש, כך השיח עם האל ברור וקל להבנה יותר.
ככל שהאדם התנתק מעצמו, השיח הופך ללא מודע, לא ברור, ואולי אף לא קיים כלל מן הזווית של האדם, שם ייתכן כי האדם יחווה את העולם כמקום בודד, זר ומנוכר.
ז- מגמת האל, לטוב… התכלית – הגשמת היסוד האלוהי שאדם לאורח חיים בעולם הגשמי הזהה באיכותו בעולם הגשמי לאיכות האל שבנפש האדם.
אז העולם והאדם באים על תיקונם.