איוב ל, אליהוא בן האלוהים, אליהו בן האדם (פרק לב)

אליהוא הוא דמות ייחודית במהלך הספר כולו, דבריו מתפרשים על פני שישה פרקים, יותר מכל דמות אחרת, כולל את האל עצמו שדבריו פרושים על פני ארבעה פרקים..
מכאן שיש לדבריו משקל רב, והם זקוקים להתייחסות מיוחדת.
כמו כן – דבריו נאמרים כמונולוג ללא התייחסות של אף גורם נוסף… הוא אומר את דבריו ואין להם תגובה, משום כיוון, גם מעת האל אין התייחסות אליו או לדבריו.
דבריו אם כן, הם חטיבה בפני עצמה בספר שיש לה חשיבות משני כיוונים שונים:
1- יש לדברי אליהוא חשיבות בתנועה הכללית של הספר, ומיקומו בתהליך שאיוב עובר מול ההתמודדות עם סיבת הייסורים והייסורים עצמם.
2- דבריו נושאים ערך עצמאי שאיננו שייך לזמן ולמקום, הם בפני עצמם… הם מראים עיקרון אוניברסאלי שלא מתוחם בתרבות, זמן, מקום ושפה.

על שושלת היוחסין ממנה בא אליהוא:
“אֱלִיהוּא בֶן-בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת-רָם:” (לב-ב)
הוא מצאצאיו של בועז (הבוזי) משושלת רם, שהוא נכדו של פרץ, בנו של יהודה.

“וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד” (רות ד-יח,כב)

הוא שייך לשבט יהודה, יש לו חלק בשושלת דרכה בא בית המלוכה ובית המשיח – משיח בן דויד.
דבר מעיד על האיכות שהוא נושא עמו:
“יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ…. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו” (בראשית מט, ח-י)
כמו כן – שורשי משפחתו של אליהוא מלמדים על הזמן והמקום ששם התחרש סיפורו של איוב (תקופת השופטים)

על דמותו של אליהוא:
א- הוא צעיר, הצופה בדיאלוג בין איוב לרעיו. דבר המרמז כי השיח היה פומבי ולא אישי או אינטימי, אלא שנכחו בשיח אנשים רבים.
ב- יש לו כבוד לאדם הבוגר ממנו, יש בוא ערכים של כבוד אנושי, הוא מעריך חכמה ותבונה: “אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה” (לב-ז)
ג- יש לו טבע מתפרץ, הוא מכיל את הדברים עד למקום ששם לא ניתן לו יותר יכולת ההבלגה או השתיקה, אז הוא מתפרץ בעוז וכוח: “הִנֵּה-בִטְנִי כְּיַיִן לֹא-יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח-לִי” (לב, יט-כ) זוהי רוח הנעורים המנשבת בו
ד- יש בוא נטייה לכעס וחמה, ארבע פעמים אמר עליו הכתוב ש”חָרָה אַפּוֹ”.
חרון האף של אליהוא מתהווה בתוכו ומבעבע עד למקום ששם דבריו מוכרחים להיאמר, חרון האף שלו נובע מהבנה מוצקה על הטעות שראה בסביבתו ועל התיקון הטעות אליה הוא מחויב:
כִּי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי (לב, יח)
יש בו תפיסת עולם מגובשת דרכה בא הכעס על דבר המציאות שאיננה הולמת ותואמת את אותה תפיסת העולם שיש בו.
ה- דבריו סדורים ומגובשים, דעתו כמשנה סדורה, על אף גילו הצעיר הוא אדם מגובש עם דעה ותפיסה מצוקה ומושרשת על החכמה והתבונה:
“לֹא-רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה-לִּי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף-אָנִי” (לב, ט-י)
ו- בשעה ששלושת רעי איוב מציגים מסורת ותפיסת עולם שאותה הם מנסים להכריח ולאלץ את מצבו של איוב לתוך אותה התפיסה והמסורת, בשעה שהם “אונסים” את מצבו לתוך “מיטת סדום”. אליהוא מתהווה בדבריו, הוא עצמו בהתהוות, קיימת בתוכו תהליך ההתחוללות של התהוות הדברים. הוא מציג את גישתו לאחר שבחן את תנועת הקיים.
כמו כן יש בו מודעות מלאה לשורשיו ומאין נובע כוחו:
“אַל-נָא אֶשָּׂא פְנֵי-אִישׁ וְאֶל-אָדָם לֹא אֲכַנֶּה כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי” (לב, כא-כב)
ז– הכתוב מלמד כי יש באליהוא שני אספקטים:
אספקט ראשון: אֱלִיהוּא, הנכתב עם א’ בסוף שמו (האות א’, היא האות בסדר האותיות המלמדת על האל עצמו, היא משויכת לאל בעצמו, הצורה הגרפית שלה, הגימטריא שלה – מספר 1, ההגייה שלה וכן דברי החכמים במדרשים השונים, מראים כי האות א’ היא האות המייצגת את האל באופן הישיר ביותר) זהו אליהוא איש האלוהים, האומר דברי אלוהים, קשור באלוהים ומשם נובע כוחו.
אספקט שני: אֱלִיהוּ, (אותיות אליהו) הנכתב ללא א’ בסוף שמו, שם הוא מדבר מתוך אליהו האדם, האנושי, האישי, החווה, המרגיש את מוגבלותו ומצוקתו האנושית.

כלומר – אליהוא הוא אדם שרגלו האחת נעוצה באלוהות ורגלו שנייה באנושיות.
הוא אדם המשלב בתוכו את האלוהי והאנושי.
יש לאליהוא יחסי אב-בן עם האלוהות: אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד-נֶצַח (לד, לו)
הוא מכנה האל “אבי”, מכאן שהוא חש עצמו כבן האלוהים עם היחסים האינטימיים שיש בין אב לבנו.
וכן הוא אנושי, הוא כעוס, בטנו מלאה כנוד יין העומד להיבקע, הוא חי במערכת חברתית ששם מקומו קשור ביחס לגילו ומעמדו. ואין הוא פרוש ממקומו החברתי כמו אליהו הנביא, הוא חי את האלוהי בתוך חיי שעה, החברה והזמן אליו הוא שייך.

אליהוא אם כן, הוא אדם החי בין הממד האלוהי לאנושי, הוא שילוב של האדם השלם (לא המושלם – אלא השלם) שם יש חיבור העולמות וגישור הפערים בין אלוהים-אדם.
הוא אדם יוצא דופן בשילוב האיכויות והניגודים, הוא חי אותם בהרמוניה.

דמותו של אליהוא היא זו המאפשרת לאיוב תקומה מסוף דרכו, ממותו בצד אישיותו שמתה ואיננה עוד. דמותו שלו אליהוא היא זו המגשרת בין סוף דרכו של איוב למסוגלות שלו לעמוד ולדבר עם האל לאחר סיום דברי אליהוא (מפרק לח)
אליהוא הוא מבשר התקומה ממיתתו של איוב, הוא המושיט יד לאיוב ומראה לו את מה שהיה סמוי ממנו.
אליהוא הוא התשובה, הבאה בהפתעה גמורה לאיוב שמת במקום שם דרכו נסתיימה, אז נפתח לו השער ממוצע מפתיע ולא צפוי, דרך נער צעיר ולא ידוע, דרך בחור לא מלומד כמותו וחבריו, דרך נער עיקש וסורר עם חרון אף מתפרץ – שהוא זה הפותח שער לאיוב לראות איכן חלה הטעות, איכן לא הבין ולא ראה, כיצד נבנה בדרכו באופן שהביא עליו חורבן.
התשובה באה לאיוב ממקור שעליו לא ציפה.

אליהוא הוא דמות הכרחית דרכה איוב מבריא, דרכה מתאפשרת לאיוב לאחר מכן השיחה עם אלוהים לה איוב ציפה וקיווה.
ללא הופעתו של אליהוא – אין לאיוב אפשרות להמשיך, להחלים ולהבין את ממה חלה ומהי סיבת הייסורים שבאו עליו.
אליהוא הוא התרופה האנושית למצבו של איוב. הוא המאפשר את השיח עם האל שם התשובה המלאה ויסודית מתאפשרת.
אליהוא הוא התרופה, הוא המרפא, הוא “צורת אדם” הנכונה המביאה לאיוב שיקוף על הדרך הנכונה ומכאן להבנה איכן טעה.
אליהוא הוא פותח השער לדרך הנכונה.

בהמשך הפרקים כאשר מופיע שמו של אליהוא עם א’, שם הוא מדבר ממקומו של איש האלוהים
כאשר הכתוב קורא לו אליהו ללא ה-א’, שם הוא מדבר ממקומו האנושי.
נקודה זו היא מפתח להבנת דבריו של אליהוא.

כמו כן יש בשמו של אליהוא את הצירוף: אלי-הוא, דבר המלמד על היסוד הפנימי המולד באליהוא דרכו הוא מתפתח להיות אדם.