“לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי
מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי”
צופר הנעמתי איננו נותר אדיש למצבו ולדבריו של איוב. דברי איוב עליו קשים היו:
“אָמְנָם כִּי אַתֶּם-עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה” (יב-ב)
דברי איוב מערערים את יציבותו ועמדתו של צופר, כאשר הוא עובר בחינה של דרכו, התבוננות חוזרת על דבריו ועל צדקת דרכו: מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע.
תמצית תפיסתו של צופר:
א- האדם הינו המובחר שבנבראים עקב יכולת הדיבור שיש בו.
ב- יכולת הדיבור והשימוש בלשון ובשפה, כוחה מעת האלוהים.
ג- בצלמו של האל, זהו כוח הדיבור שיש באדם שמסוגל לברוא מציאות כפי שברא האלוהים.
ד- יכולת הדיבור בעלת עוצמה כה גדולה, לכן תיתכן האפשרות לבנות כפי שלהרוס.
ה– רוח ממללא – כוח הדיבור שבאדם זהו “וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה” (בראשית ב-ז)
ו- ההרס המיידי מכוח דיבור שאינו נכון – זהו ההרס של המדבר עצמו.
ז– העיקרון המכתיב הרס או כוח הבורא מיכולת הדיבור, זוהי השאלה מאיזה ממד האדם מדבר.
ח- אחד בפה ואחד בלב, זהו לידתו של כל השקר שיש בעולם.
פיו וליבו שווים – משם נובע כוחו הבורא של כוח יכולת הדיבור שיש באדם.
ט- התרבות האנושית בנויה על הלשון והשפה המייצרת מושגים עליהם נשענים יסודות התרבות.
י- שימוש קלוקל בכוח הדיבור כך שפיו שליבו אינם שווים, משם נובע עיקר סיבת הסבל האנושי.
מדוע? כיוון שבלב האדם שוכן רסיס אלוהים שתוכו גנוז קו החיים של האדם, הדיבור זהו הכוח המוציא אותו להגשמה, לכן דיבור שאיננו מדויק ללב – יוצר חיים החורגים מן הקו והסיבה של היותו של האדם בעולמו, ומכאן הסבל.
ככל שאדם רחוק מליבו, כך מידת הייסורים הצפויה לו.
מייד לאחר שצופר עוצר להתבונן על עצמו ועל דרכו, הוא יוצא למתקפה חזיתית מול איוב המאיים על גישתו, עליה בנויה דמותו.
א- “הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי-עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי-אָרֶץ”
אמר צופר:
האמת אותה על פיה אני חי, שורשית כפי מידת הזמן שיש בעולם אדם.
ב- “כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי-רָגַע”
אמר צופר:
אותם החורגים מליבם (הרשעים) שימחת יום לא לילה להם. מציאותם קצרה, זמנית, ללא שורש. הם חיים על זמן שאול, על עקרונות חולפים..
ג- “אִם-יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ
כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ
כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאֻהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה”
אמר צופר:
אדם מן הסוג השקרי (שפיו שליבו אינם שווים) דומה לעננה שכעת כאן אך לרגע קט ונעלמה.
זהו אדם המבוסס על מציאות חלום.
מי שיבחן את אופי חייו, כאשר הסיר מבטו והחזיר מבטו – והוא הלך ונעלם, לא שב ואין לזכרו נצח.
ד- “בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ”
אמר צופר:
התולדות של אדם מסוג זה, רעים וגרועים, ילדיו יהפכו למשרתי הדלים מדעת, הנקלים וריקים ומרי הנפש של החברה, הם אנשי השוליים.
לאונם אין המשך ולא שורש, בהם נסתיימה השושלת של אותו אדם (שפיו שליבו אינם שווים)
וכך ממשיך צופר לפרט רבות ועמוקות של מעלליו של דובר השקרים.
הוא מסיים את דבריו בזאת:
ה- “זֶה חֵלֶק-אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל”
אמר צופר:
אם פגשת אדם סובל, זהו סימן כי שיקר את ליבו וסטה מדרכו, והלך בדרכי מעלליו שיצרו בעולם את העיוות והשקר…
ייסוריו של אותו “רשע מאלוהים”, מאלוהים הם, על דבר היותו חורג מתכליתו אשר בליבו.
כאשר בחנתי עצמי מול איוב ידידי, אין ספק בליבי כי “רשע מאלוהים” היה.
כאשר סירב לראות את השקר בו חי.
כאשר בגד בנשמת כל חי.
כאשר סטה ודיבר סרק ללא תנאי.
כאשר תולדותיו נמקו – עקב מילותיו.
כאשר בשרו מעיד עליו את רשעתו מאלוהיו.
כאשר התבצר בחוזקה בסירובו לבחינת דרכו,
אותה אני עצרתי ובחנתי, על עצמי בדקתי וידעתי.
אכן – קשים דברי צופר.