“הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם-אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק,
בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁוּ וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם,
וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ”
גישתו של צופר הנעמתי ביחס לסיבות לסבל, מתבססת על התרבות המילולית, על האופן בו האדם מתבטא.
מאין צומחת השפה, כיצד מתפתח מושג, מהו השימוש במושגים ובמילים וכיצד הן אכן מצליחות לתאר את החוויה ואת התוכן הלא נראה לעין באופן המדויק ביותר..
צופר מצביע על הנטייה של האדם לדבר ללא ערף, ללא מעצור, ללא הבחנה.
לדבר סטימולטיבית, ללא תשומת לב לאופן בו מילה מתפתחת בנפש האדם: “הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם-אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק“.
לאדם כוח המדבר, יכולת הדיבור “נפש ממללא” .
(ע”פ פירושו של אונקלוס הגר, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים” זהו כוח הדיבור, שהוא עצמו יותר מציאות ובעל יכולת לברוא כפי שהבורא עצמו ברא בדיבור: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר“)
צופר מודע לכוח הדיבור ולעצמתו ושם את הדגש על סיבות הסבל לשימוש לא נכון בכוח הדיבור שטווה בו האל.
טענת צופר על איוב שיש לו היסטוריה של שימוש מילולי לא נכון.
שהוא מתאר דברים וחוויות במילים ובמושגים שהיוו לעיוות ולא תיאורו את מציאות הנפש של איוב באופן הנכון והמדויק (עקב נטיותיו החרדתיות)
הוא טוען שיש מציאות פנימית לאדם, שהיא בתחילה אמורפית, חוויה ללא מילים, מציאות מופשטת ממילים, שהאדם מחפש את דרכו בתמלול הנכון של אותה ההתנסות מחוסרת המילים.. עד למקום שמשם מתפתחת השפה.
השפה אם כן, היא ביטוי של התפתחות החוויה לתרבות הבנויה ממערכת ההתנסויות שהתלבשו במילים ובמושגים.
צופר טוען מול איוב שכאשר איוב בוחן את עצמו, הוא זך (בר) וטהור ולא ניתן למצוא בו פגם, מכיוון שהוא מבטא את נפשו ברמת הדיוק המתאימה למקומו (לדרגת ההתפתחות שלו)
הראשון במקרא לדבר במילים הנאמנות בתיאורן את המציאות היה האדם הראשון:
“וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ ׃ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ” (בראשית ב, יט-כ)
אדם הראשון, כיצד חיבר מילים היודעות לשמור על נאמנות מדויקת ולתאר את המציאות שהן מתארות באופן שאינו חורג מאותה המציאות?
“הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר” (קהלת ז-כט)
מכיוון שהאדם ישר בראשיתו, כל דבר שהוא פגש מחוץ לעצמו, פגש בתוכו.
פגש בתוכו את חיות היער, את בעלי הכנף, את עולם הצומח ועוד.. כאשר פגש את עצמו דרך מה שראה מחוצה לעצמו, ידע לתאר במדויק את מה ראה ומהו השם מתאים לחוויה ולהתנסות הזו.
ממשיך קהלת ואומר: “וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” (המשך הפסוק, קהלת ז-כט)
כאשר סטה האדם מעצמו, עקב חשבונות והתחשבנויות, לא ידע יותר לדבר נכון, נפל ותיאר את עצמו ואת חוויותיו באופן מורכב, מסובך – דבר שהביא לידי בלבול השפה ומשם להתפתחות השקר.
“וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ
וְיַגֶּד-לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי-כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי-יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוַֹנֶךָ
הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד-תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא
גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע
אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי-יָם”
אומר צופר:
השפה שלך איוב צרה, קטנה, מעוטה ביכולתה להתייחס לאלוהות, אם היה האל עצמו בא ומדבר אליך – לך איוב אין כלים לתמלל את מה שתראה ותחווה ממגע האלוהים על נפשך.
אתה מחוסר כלים קוגניטיביים ושפתיים להתייחס לאלוהות, עקב הפערים שיש לך בתוך עצמך.
“אִם-יַחֲלֹף וְיַסְגִּיר וְיַקְהִיל וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ
כִּי-הוּא יָדַע מְתֵי-שָׁוְא וַיַּרְא-אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן
וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד”
בא צופר על איוב בדברים קשים:
אתה איש נבוב, עיר פרא, ממך תיוולד תרבות פרא..
אתה איוב, פיתחת תרבות שמבוססת על האדם שרחק מעצמו, לא מכיר את נפשו וביסס בורות כיסוד תרבותי ומשם בנה שפה הבאה להתייחס לאלוהות.
תרבות כזו חולה, היא על בסיס של שקר, והשקר לא יעמוד.
“אִם-אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפּיֶךָ
אִם-אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל-תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה
כִּי-אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא”
אומר צופר לאיוב בביקורת:
מיהו האדם בעל המום?
אותו אחד שפנימיותו מדברת בשפה אחת, אך בחיצוניותו הוא דובר בשפה אחרת, כך שפיו וליבו אינם שווים.
מדוע הוא הופך להיות לבעל מום?
כאשר המציאות הפנימית של האדם איננה מבוטאת נכון, האדם יוצר כפילויות נפשיות, דפוסי התנהגות המבוססים על תיאור לא נכון של עצמו.. דבר זה פוגע עמוקות ביכולת ההתפתחות של האדם, זהו אחד מן המכשולים העיקריים בחיי האדם, שם נוצרים חסימות, מחיצות, “חצי מודע” ו”תת מודע”, המסבכים את חיי האדם ביחסי האנוש וביכולת המימוש שלו עצמו.
לאחר שהאדם אימץ שפה לא נכונה, מערכת מושגים שאיננה נכונה – שלו על עצמו. הדבר נחתם בגופו והופך להיות סימפטום וחולי גופני המתאר את העיוות הנפשי ואת השקר.
כאשר האדם מתרגל למחלה עד למקום שם הוא נכנע לאפשרות קיום אחרת, שם הוא הופך לבעל מום.
על מנת להישמר מן המום, צופר מאיץ באיוב להכין את הלב, להיפתח מן הלב ולפרוש ידיים מעלה: “אִם-אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפּיֶךָ”
וכך להימנע מן השקר והעיוות, על ידי התפתחות הפשטות, הכנות והענווה.
מחלה אם כן, היא עדות לכפילות נפשית משם מתפתח המום ומחלה (ע”פ צופר נעמתי)
ואיוב מוכה שחין בכל גופו, דבר המעיד על “האחד בפה והאחד בלב” שלו, משם בא המום והמחלה.
עוד מוסיף צופר, כאשר הוא סומך את תפיסתו על כוח הדיבור שניתן לאדם:
“וּבָטַחְתָּ כִּי-יֵשׁ תִּקְוָה וְחָפַרְתָּ לָבֶטַח תִּשְׁכָּב
וְרָבַצְתָּ וְאֵין מַחֲרִיד וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים”
אדם שהשימוש המילולי שלו מתאר את ליבו נאמנה,
אדם שמציאותו החיצונית מתארת את ליבו,
אדם שחייו הם עדות לנשמתו,
זהו אדם המבוסס עמוק במציאות עצמה,
אדם בעל שורשים עמוקים,
אדם שלא נכחד,
אדם ללא חרדה וחרטה,
אדם שדבריו מרטיטים את השומע,
אדם המייחלים לשמוע את דברו.