א- “אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי-כֵן וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל, אִם-יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא-יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי-אָלֶף”
איוב מסכים עם דברי בלדד ועם גישתו ותיאורו את המציאות.
ב- “עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד-אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד-אֵין מִסְפָּר, הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה וְיַחֲלֹף וְלֹא-אָבִין לוֹ”
העולם הגדול. השלם המכליל חלקיו, הוא כזה שאף איוב מהווה חלק בפסיפס העולמי, כך שאם יפנה אליו נשמת העולם המכליל בתוכו את כלל חלקיו ומחייה אותם, אין לאיוב שפה וכלים לדעת ולהבין את שפתו, את דיבורו ואופן התייחסותו של נשמת העולם.
איוב כחלקיק מן השלם לא יוכל לעמוד מול השלם ולדבר עימו.
ובכך הוא מסכים עם דברי בלדד, שלא ניתן להימלט מן השלם של תנועת העולם, כיוון שאין בשלם חריגות, כשם שאין בגוף האדם איבר מיותר, כך בעולם אין יסוד או פריט מיותר, ולכן אין נמלט מן האל הבורא והמחייה.
ג- “אִם-קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי לֹא-אַאֲמִין כִּי-יַאֲזִין קוֹלִי”
אמר איוב:
וכאן בדיוק טענתי, מכיוון שלא ניתן לדבר עימו, עקב מקומי שלי מול מקומו של הבורא, מכאן באה זעקתי, מכאן חוסר האונים שלי..
גם אם אבקש – כיצד אענה? שהרי שפתו של השלם אינו שפתי.. כיצד תבוא טענתי מולו? שדברי ודבריו אינם נפגשים.
ד- “אִם-אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי תָּם-אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי, תָּם-אָנִי לֹא-אֵדַע נַפְשִׁי אֶמְאַס חַיָּי, אַחַת הִיא עַל-כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה”
אמר איוב:
יודע כי תם אני, וכאן מתוך הגישה של בלדד נובע הקושי המרכזי והקובלנה המרכזית שיש לי אל מול האל הבורא..
כחלקיק זעיר שאינו נחשב, לא רואים אותי ולא שומעים את זעקתי, ואין לי למי לפנות את מצוקתי, כיוון שהוא המכליל את כלל הפרטים המרכיבים בריאה, אינו יכול לעסוק בזוטות כמותי.. עַל-כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה.
מכאן איוב בה בקובלנה קשה מול האל (הנובעת מתפיסת בלדד) ומול האופן בו ברא את בריאתו:
השלם אינו יכול להתייחס אישית לפרטים ממנו הוא מורכב וזהו הצד שהביא לסטייה שיש בבריאה שהוא ברא, סטייה המאפשרת את ההזנחה החמורה של פרטים בבריאה כמו האיש איוב, שאין צדק כלפי מאורעות חייו, וזה עצמו חלק מן המבניות של הבריאה.
ה- מכאן איוב פונה במר נפשו לאלוהים ישירות מתוך אותה הגישה שהגדיר בלדד:
“אֹמַר אֶל-אֱלוֹהַּ אַל-תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה-תְּרִיבֵנִי, הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק כִּי-תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ וְעַל-עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ, הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם-כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה, הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ אִם-שְׁנוֹתֶיךָ כִּימֵי גָבֶר”
אמר איוב:
הלא לא בן אנוש אתה, ואין לך את הכלים הקוגניטיביים של בני אנוש.
למרות שאמרת: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה” (שמות ד,יא)
לך עצמך אין את אותם הכלים לדיבור, מחשבה וביטוי שלהם. אתה לא עומד מול בני האדם ביחסים המאפשרים לאדם קשר עימך. אתה אל מנותק.
ו- “יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי, זְכָר-נָא כִּי-כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל-עָפָר תְּשִׁיבֵנִי, הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי, עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי, חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי”
אמר איוב:
כאשר התבוננתי בחלקים המרכיבים את המבנה האנושי, וגם את המבנה שלי עצמי, ראיתי שאתה הוא זה שיצר בתוכי את המרכיבים שכולם יוצרים ובונים מבנה אנושי.
את התבנית בנית ואת החומר שיצקת לתבנית – אתה עשית. את החסד המשמר חיים אתה העמדת ודבריך הם אלו המשמרים חיים.
בדבריו אלא של איוב יש ביקורת קשה כלפי מעלה, הוא טוען כי האלוהות שיצרה את המבנה האנושי, יצקה לתוכו את האפשרות ממנה ומולה איוב ניצב כעת.
שהייסורים והקשיים של איוב נובעים מיסודות במבניות שלו, שמקורה באלוהות.
מבניות היוצרת קו חיים לא צודק השזור בייסורים קשים ורבים.
איוב טוען כפלי מעלה, שאלוהים עצמו הוא סיבת הסבל, ולכן הוא זו הבעיה, הבעיה היא באלוהות.
ז- טענה דומה השמיע אליהו הנביא: ” עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית” (מלכים א, יח-לז)
אתה הוא זה שאחראי להיותם חוטאים ממך, אתה הוא זה שהסטתה את ליבם מדרך הישר, לכן – הבעיה היא בך, אם כן אתה האלוהים – אתה הוא הבעיה.
איוב מראה כי ה”בעיה” שבאלוהות היא בעצם אופייה של המבניות שהוא ברא בגוף האדם כשיקוף של הבעיה שלו עצמו, שם קיימת האפשרות לסטייה.
ובכך איוב מראה את הקושי הגדול שבדבריו של בלדד.
אכן, קשים דברי איוב.