כליות י”ד, שלבי ההתפתחות ו’ – ארכיטיפ ק”ז

ט- בן חמישים לעצה: “כליות יועצות” (ברכות סא,א)

עצה באה מן הכליות. הכוח הנובע מן הכליות לתת עצה ולדעת מהי העצה הנכונה, נובע מן הצד הפיזיולוגי של הכליה המסנן את נוזלי הגוף ומייצר אקלים ייחודי, ותנאים מאוד ספציפיים, לשם האיזון התמידי של גוף האדם.
יכולת הכליה לסינון כל כך מדויק, וסלקטיבי, מה יידחה ומה ייקלט שוב,  מתבטא ברובד הנפשי, באדם היודע ומסוגל להבחין ולהבדיל בין “טוב ורע”, כלמור בין עיקר לטפל.
אדם בעל עצה, זהו אדם המבין ויודע להבדיל בין עיקר לטפל.  ואדם מסוג זה, יודע לתת עצה כיוון שכך הוא חי כל חייו, מתוך ההבנה וידיעה של מהו עיקר וטפל.
אם אדם זה אכן חי עם מסגרת קפדנית של עיקר וטפל המוגדרים ומאובחנים היטב בנפשו, אדם זה הופך למסוגל לתת עצה.

“דרש רבי שמלאי, תרי”ג מצוות נאמרו למשה בסיני;
בא דוד והעמידן על אחת עשרה, שנאמר: “ה’, מי יגור באוהלך… הולך תמים ופועל צדק”.
בא ישעיהו והעמידן על שש, שנאמר “הולך צדקות ודובר מישרים…”
בא מיכה והעמידן על שלוש, שנאמר “ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך”.
בא חבקוק והעמידן על אחת: “וצדיק באמונתו יחיה”. (מכות כד,א)

חבקוק זהו אדם שיש בו עצה, כיוון שחי כל חייו על אמונתו, וכל הפרטים השונים והרב גוניים של חיי היום יום שלו, כולם באופן מוחלט נשקלים על פי עיקרון “עיקר וטפל” ההולך על התכלית.
הכיוון ברור לו, התכלית ברורה לו, וכל מעשיו עוברים בתוכו משפט היודע לסנן היטב כל מצב על פי עיקרון העיקר והטפל – המוגדרים על פי ידיעת התכלית.
ידיעת תכלית זו, בא יש את הכוח להגדיר מהו עיקר וטפל, מהו טוב ורע, המשרתים את ההליכה לכיוון התכלית.
זוהי משמעות של “בוחן כליות”.
מה בדיוק ניבחן בכליות?
דרגת ידיעת התכלית דרכה האדם “מסנן” כמו הכליות את כל אירועי החיים.

בגיל חמישים, האדם עובר שינוי ביולוגי המשיל מעליו את כול שיירי הנעורים או ההפרעות הפיזיולוגיות, העשויות להביא לידי גירוי יתר של המערכת.
גיל חמישים מאפשר נינוחות של האטה ביוכימית, דרכה האדם פחות סוער, פחות מגיב לסימולציות חושיות או גופניות.
אך יכולת העצה בשלב זה אינה תלויה יותר בשינויים הגופניים, כמו בשלבים מוקדמים יותר.
בשלב זה עצם הזקנה הקרבה, הופכת לאדם שחי נכון עד לנקודה זו, לברכה עמוקה. לאדם שלא חי נכון, גיל זה הופך לקושי גדול.
חי נכון משמעותו: עד כמה חי האדם על פי ידיעת התכלית ממנה נגזרת לאדם מושגי הטוב והרע.
עד כמה עיקר חייו היו כגחלת לרגליו שהובילו אותו כל שנותיו.
עד כמה בערה בתוכו ידיעת התכלית.

אדם שידיעת התכלית, הפך למוטיב שדרכו הוא חי את כל חייו, זהו דמותו של חבקוק הנביא.
אדם מסוג זה, יש בו עצה. ועצתו של אדם מסוג זה, נכונה.

עצה מעצם טבעה, אינה פוקדת, אינה צועקת, אינה מאיימת, אינה מחליטה דבר.
אין בא מרות, אין בא מקושי הצווי, היא לא דורשת ולא מקפידה על האחר.
בעצה אמתית, יש רוך ואהבה, יש פתיחת חלל לשאלה.
עצה אמתית מאפשרת לאדם למצוא מנוח מן אבק החיים המסמא את העיניים.
עצה נכונה, מביאה עימה חסד המחלחל לכל תא בגוף האדם, ומביא לידי רוגע, גם כאשר הסערה סביב.
עצה אמתית, יודעת את המקור, את השורש. אין בא יחסיות של רווח, היא שואפת לצפות בתהליך המקדם את האחר להגשמת התכלית.