kobyרוב הדתות המרכזיות הידועות, וכן הפילוסופיות המשפיעות בעולם, באות בטענה זהה, והיא שיש באדם נשמה או ניצוץ עליון או חלק תודעתי גבוה,ושחלק זה הוא עיקר האדם. ולתפישות אלו חלק מרכזי בהוויה הדתית.לדוגמא- ביהדות נפש האדם מחולקת למה שמכונה בכתבי קבלה וחסידות- נר”ן ח”י- נפש רוח נשמה חיה יחידה. יש המסבירים שנפש היא החלק התחושתי מבחינת החושים והגוף, כמו תחושת רעב או צמא וכו”. ורוח- זה החלק הריגשי באופיו וכן הוא זה שמחבר נפש לנשמה- שהוא בחינת רצוא ושוב. ונשמה היא החלק שקשור לתודעה ומחשבה ועיון. חיה היא חלק שאינו מורגש והיא נקראת חיה שהיא חיה תמיד, כלומר-לא מתה. יחידה אף היא איננה מורגשת, והיא נקראת כך משום שהיא לא מחולקת. החלקים שנקראים חיה ויחידה, הם המחברים את האדם לעולמות עליונים. גם בנצרות קיימת חלוקה של הנפש לשלושה חלקים וכן גם בתפיסות הסופיות. במזרח הרחוק ובעיקר בהודו-התפיסות השונות מושפעות מן הפילוסופיות הודנטיות של אחדות המציאות שמוצאה היא ב-ודות ו-אופנישדות,שהיוגה נובעת מכתובים אלא. ביוגה- תפקודי התודעה קשורים לגופים נוספים,5 במספר, שכל גוף כזה נקרא “מעטפת”, וכל גוף יש תפקודים מסוימים. הגופים נקראים מעטפות מכיוון שהן עוטפות כקליפות הבצל-שיכבה אחר שיכבה, את חלק האלוה ממעל שבאדם. וכך אפשר עוד ועוד לראות איך כל גישה דתית מביאה איתה ניתוח אחר של נפש האדם, כאשר שוב אני חוזר שהמכנה המשותף הוא החלק נצחי שקיים באדם והוא עיקר האדם. הבעיה המרכזית בכל מה שנאמר עד כה, היא שאם נישאל אנשים המאמינים בכך, שיצביעו על הנשמה שבתוכם, אז ניראה אותם קצת מבולבלים, ואם הם יאמרו בביטחון שזה שנשמה, אז לרוב משום שכך הם חונכו ואין הם מדברים מידיעה או התנסות, שזה מקרב לידיעה אמיתית- כלומר ההתנסות. רבים מן הטוענים לקיום נשמה , מדברים עליה כי כך הם למדו או מתוך אמונה לאיש כריזמטי או וזה הכי נפוץ- חינוך. ועל אחת כמה וכמה אדם מן הישוב. לעיתים ניראה שאף המאמינים פשוט אינם יודעים על מה הם מדברים או אינם מודעים. למשל שאדם אומר “אני” והוא מתכוון לעצמו, אז לאיזה חלק של הנפש הוא מתכוון? שהרי אם נשמתו הינה ידועה לו, אז לומר “אני” היה בעל משמעות עמוקה ומסוימת מאוד. פגשתי לא מזמן בידיד שנסע למזרח ומאוד חלה שם, עם חום גבוה מאוד שעלה במהירות. הוא איבד את הכרתו ותוך כדי התהליך הזה, הוא החל לחוש שהוא מתפרק והוא אינו מכיר את עצמו. כשהבריא ויצא מן המצב הזה, החוויה של התפרקות העצמי, הותירה בו רושם עז ועדיין הוא בשאלה מול עצמו. אמרתי לו שזה מקום טוב להיות בו. טענתי היא שכל כתבי הדת למיניהם מראים חץ מכוון ולא מתארים מציאות. כלומר הם אומרים שיש לאדם אפשרות להיות בעל נשמה, או שיש לו את אפשרות להיות בעל תודעה גבוהה. שזה אומר שרוב בני האדם הם עם פוטנציאל לנשמה, אך רובם חסרים אותה. להיות בעל נשמה זה מדרגה גבוהה מאוד, גם להיות עם אפשרות לנשמה זה דבר גדול, גם אם לא ממומש.
כאן עולות שאלות יסוד- מה הדרך למימוש הנשמה? איך ניתן לזהות נשמה? איך ניתן לזהות אדם שהוא בעל נשמה? מתוך שאלות אלא נפתחת הדרך. מי ייתן ונזכה כולנו להיות בעלי נשמה.